גרגר

לא עדיף שהגרגר היה נשאר על הרצפה?

לא עדיף שלא היתה כועסת עלי?

אני נזכר בזה עכשיו, כשיושב מולך ב"מסעדת האחים". את תופסת אותי כשאני חולם/הוזה. אני מחייך אליך ואת מבינה שחסר לך קטע  בקורות החיים. "חסרים לך עוד הרבה קטעים", אני רוצה לומר לך ולא בהקנטה. אני מושיט לאט את האצבעות שלי ומהסס אם מותר לגעת בך, כך – רק בקצה. את לא יודעת כמה חם שם אצלי כלפיך, כמה מתערבב העבר בעכשיו, ואני רוצה לפרוס מהר לפניך את בד הטלאים הענק הזה. את תפסעי עליו ואני רץ לפניך לחשוף עוד מטר בד, עוד מטר בד. או אולי יותר נחמד, שנתגלגל עליו ביחד.

אני כנראה עם עצמי ואת חושבת שאני מרוחק. המילים לא יוצאות ממני ואת אוכלת לאט. חסה דקה ננעצת במזלג, שבין אצבעותיך הארוכות, וכמו בפעלולי סרט, בהילוך איטי, החסה המסולסלת הזו מצליחה להגיע אל פיך ולא ליפול בדרך הארוכה שהיא מובלת. עכשיו את לועסת. לאט. רק עלה של חסה. את מסתכלת עלי. את בתוך העיניים שלי, או אולי אני בתוך שלך.

"למה אתה לא אוכל?", את שואלת. אני נועץ את המזלג ויודע שאני במקום אחר.

עכשיו אני מחזיק חזק בכף ידך במקום לומר את כל המילים הרבות, שמרֹב שהן רבות אני שותק. אני אפילו לא מציע לך מהיין שמונח בלי לזוז בתוך הכוסות הגבוהות. אבל, האצבעות שלי פתאום מתחילות להלך על הרגל הדקה של הכוס.

את מניחה בדממה וחיוך את האצבעות, אחת אחת, על שלי, שעל רגל הכוס. אני מפסיק לטייל ומרגיש שמשהו כל כך צפוף לי שם למעלה. אני מניח את כף ידי על המפה ואת מניחה את שלך...על שלי. ביד השניה את מרימה בעדינות את הכוס, שמונחת ליד הצלחת שלך, ומגישה אלי. אני למקבל ממך את הכוס ומניח אותה בזהירות, לאט, על המפה. כבר שכחתי לגמרי מהגרגר, מאמא שאף פעם לא הבינה למה כך קורה לי, שהכל נופל לי. אני קם. מושיט אליך את שתי ידי, אוחז בשלך. את מתרוממת כמו פֵיה רכה. אני מזיז את הכסא עליו ישבת ומחבק אותך הכי חזק.

אני יודע, שאתך אין חשיבות לגרגרים נופלים, וצליל של מזלגות, מהיום, יזכיר לי תזמורות של חדרים ועליות. אנחנו עומדים קרוב כל כך ואת שותה את היין שהיה בכוס, בקצב שאני מבין שנוח לך. אח"כ את מגישה לי את הכוס שלי ואני יודע, שגם אם היין היה מטפטף ומכתים את המפה שלידי, היית מנחמת אותי.