וירא אישה רוחצת...
א
מאז היתה ילדה קטנה היתה אמה משננת באוזנה- ילדתי למלך תהייה. כשהיו כל הילדות מסתודדות ביניהן כששאבו מים היתה היא נבדלת מהן כיאה למלכה לעתיד. סבה, אחיתופל, היה מושיבה על ברכיו וקורא
לה :"מלכתי".
אחרת היתה מכל בנות שבעים המשפחות המקורבות למלך. יפת- תואר היתה, אך כן היו גם חברותיה.
רעננה היתה, אך כן היו גם חברותיה. אדישותה למבטי יואב ואבישי משכה את לב חיילי המלך, והיא באחת- למלך נועדה. וכשגדלה היו הנערות מלגלגות לה "מל-כ-כ- תי", מל-כ-כ-תי" היו קוראות אחריה.
לאט, לאט, קהו מבטי יואב ואבישי באין מענה ובלילות היתה שומעת את תשוקת חברותיה מתרפאה והיתה
כואבת את בשרה.
את המלך ראתה פעם אחת בלבד. היה זה ביום מותו של אליעם, אביה. משאת המלך הביאה את גופתו הביתה. גופה מחוצה כגופת אבימלך בן ירובשת. המלך, עורו מנוקד בגרגרים כתומים ועיניו כחולות עד כדי שחור ערמומי, קישת את מבטו אל שדיה כאומר: "אפשר יהיה להינות ממך". שנאה אותו וכמהה אליו. הרגישה כרחב וכתמר ומבוהלת נמלטה ממבטו.
מאז מות אביה התמיד אוריה בביקוריו במגוריהן. אחיתופל היה לואט באזניה "שבעי שלי, מלכתי, אוריה יעשה את שבעי שלי מלכה." "אבל הוא חיתי" היתה אומרת. "שבעי שלי, מלכתי, אוריה יעשה את שבעי שלי מלכה." היה חוזר הזקן ואומר. כשביקש אוריה לקחתה לאישה הלכה אחריו. הלכה אחריו.
"שבעי שלי מלכתי, אוריה יעשה את שבעי שלי מלכה", היה קול אחיתופל חוזר וקורא באזניה.
איש צבא היה החתי. שתקן, מסוגר ואמיץ, ואל לבבו לא ידעה אם נגעה. ביקוריו בלילות פחתו ורחמה שהיה כמה לילד היה פולט מדי חודש את טומאתו. לא עוד אדישה היתה למבטים , וכשהיו יואב ואבישי עוברים ,היתה קורעת את עיניה, אך הם היו חולפים הלאה אל הנשים האחרות.
"שבעי שלי, מלכתי."
המלך, כך סיפרו, מאס בנשותיו. שוקיה וירכיה המלאים היו דשנים, מצפים למלכם.
מדוע לא? אוריה ייצא למלחמה, רבים כבר מתו במלחמה. והמלך? איך תגיע אליו? מוחה האחיתופלי כבר ימצא דרך
***
לתשובת השנה יצא אוריה למלחמה על בני עמון. לראשונה מזה שנים נותר המלך יושב בירושלים.
עם בוקר יצאה בת- שבע מחדריה ורחצה מתחת לגג בית המלך. על נערותיה צוותה למלא את המקווה הפתוחה במים רבים. והמלך לא יצא. כבר חשבה לשוב ולהיכנס לחדריה ולקרוע את עיניה בבכי.
גופה כחול היה מרוחה הקרירה של ירושלים לעת ערב. הוא יצא. חששה שלא יראה אותה, והנה עיניו הכחולות -שחורות ממוקדות בגופה כאומרות "אפשר יהיה להנות ממך".
העיניים האלה חדרו אותה כפי שידעה שגופה ייחדר מאוחר יותר. גם כאשר עטפה האמה את גופה המהביל , גם כאשר עטתה את מיטב שמלותיה, גם כאשר עלתה על משכבה באותו לילה, ברור היה לה שהוא נלכד. ראתה את הרשת מתמשכת מקצות שערותיה ומתנועעת לקצב נשימתה, לקצב קיומה. והוא- כאוריה- נלכד. נלכד. ראתה את הג'ינג'י מפרפר בתוכה כזבוב ענק, נלכד, מפרפר ונסחט. חייכה. נרדמה.
יום רדף יום ודבר לא נשמע מהמלך. ועוד יום ועוד לילה. האמה נכנסה. נרגשת. "המלך קורא לך, גבירתי" אמרה." אמרי לו שאני נחה" ענתה. גופה פרפר בלכידתו. כמוהו לכודה היתה, ברשתה. האמה חזרה. " המלך פוקד עליך לבוא", אמרי לו", ענתה, שאני רוחצת. מתקדשת מטומאתי", האמה שבה " המלך ציוה להביאך בכוח". "אבוא", ענתה. ובקולה השמחה והבכי, הצחוק , הניצחון והכישלון.
"רחצי אותי במור ההרים, בבשמי הארזים, בחלב הפרחים. רחצי, בשמי, יפי אותי"... עטתה את מיטב שמלותיה. " קרעי את עיניי כצוהר לשמים, כפתחי עיניים, כעין המים, קרעי אותן, בפוך, בששר, בכחל, קרעי..."
האמה כרעה אל מולה, קרעה את עיניה, הספיגה את זיעת פניה.
קמה. זכרון רצונותיה ללכוד את המלך עלה בה. לא היה בה עוד כל רצון.. רק קהות אותו זכרון דהה עדיין טפפה בעקביה. רצתה לחזור, להיכנס לתוך האמבט, לחלום על אוריה, להיות אשת איש כפי שאביה היה רוצה. קולו של אחיתופל עלה מבין שדיה:" ילדתי למלך תהייה. למלך תהייה".
דחקה אותו כלפי מטה, עלה מתוך גרונה. אל המלך, אל המלך, להיות... לצמוח..., לעלות... לשלוט ...,
למלוך... למלך תהי" , מלמלה בלכתה.
-ב-
"ותשמע אשת אוריה כי מת אוריה, ותספד על בעלה , ויעבר האבל וישלח דוד ויאספה אל ביתו, ותהי לו לאשה ותלד לו בן".
גופה העוד- יולד רטט מחרדת גוף לחלקיקו המתפרד ממנו. תקותה רטטה ככבד הציפר המנוחש, ידעה שהילד לא יחיה. ידעה שגופה פלט את הילד טרם בשל. ידעה שחששה ללדת את פרי נשיותה הערומה, את פרי המלכודת. ידעה ואהבה אותו חלק שנשר ממנה, כפרי הנושר מן העץ עם בוא הרוח. ידיה זעו לעברו.
כחול היה. כחול כעיני אביו הכחולות- שחורות. הגישה אותו אל שדה. שפתיו סרבו להתכווץ באותה תנועה ריתמית שעדיין לא הכירה. שדיה כבדו. חלב עיניה זלג במאנו לינוק. ידעה. ידעה שמה שאחיתופל הבטיח התגשם, אך ששכח לספר לה מה יהיה המחיר.
" אוריה" אמרה ופנתה אל הילד. " את שניכם רצחתי". אמרה. "את זה שיכול היה להיות אביך ואותך", "אור בעד אור" אמרה. "אור בעד אור אני מוסרת. זה בצד זה ייקברו. אור בעד אור." חשה את מח עצמותיה מתמוסס כמו גופו של הילד ההולך ורוחק ממנה, זוחל אל מתחת לתלוליות האדמה בחיפושו את מי שיכול היה להיות אביו.
משנכנס המלך אמר: " אבל אשמים אנו על אביו" ובבננו שילמנו."
בבני, בבננו. שלמה אקרא לו אם יהיה. שלמה. תשלום, שילומים, פרעון. נפרע את חובנו. לאורו- של –יה. שיהיה . שלמה , תשלומנו. רק שיהיה.
