צמרמורת

הבעיה אצלך היא שאתה לא יכול לשמוע את הצמרמורת.הצמרמורת שמעביר בך צליל של פסנתר. כמובן שהכוונה היא לא לצליל יחיד וסתמי, אלא לצליל שיורד או עולה בדיוק ברגע הנכון.הרגע שהלב מכיר באופן אינסטנקטיבי, כשהנשימה קצת נעצרת, וכשאותו צליל מגיע, היא מתרחבת. הכל יכול לקרות ברגעים כאלה, הזכרונות יכולים לעלות ולשאוב ולהתל ולסחרר, הרגשות יכולים לצרוב ולמשוך ולשמח ולהרעיד, הגעגוע יכול לזעוק על קיומו נוטף הדם. את כל אלה אתה מפספס. אני יכולה להשבע. אם תשמע אותי אומרת את זה, אתה בטח תכעס,איך אני מעיזה לבקר את הרגשות שלך?הרי אתה התגלמות הרגש, תחושות מהלכות, הכל נראה על פניך וגופך, וכולך סוג של צליל אבוד. אבל בכל זאת, אתה לא יכול לשמוע את הצלילים האלה. ואז אתה חושב שאני זו שצריכה להרגיש אשמה? כמה אני מדברת לעצמי, כבר יותר מידי. נו יאיר, מה אתה אומר... תגיד את דעתך סוף סוף? "אני לא אגיד לך כלום" אמרת בפנים בועטות, "ממה אתה כל כך מפחד? מה כבר יכול לנזול ממך פתאום? מה כבר עיוותתי לך במחשבה?" אני עוצרת, מחכה לתגובה שלך. "קודם תגידי לי את, מה ניראה לך, מה את חושבת?" "אני לא יודעת" אתה שיכור, ורק בגלל זה חשבתי שאני יכולה לדבר איתך, אבל עכשיו אתה עדיין מכונס וקצת מעליב, צריך ללחוץ לך על הנקודה הנכונה. "תגיד לי, מה אני יכולה להרכיב מהנתונים הנוכחיים?את כל אלה אמרת: אני שקרנית, אני שחקנית,אני ביקורתית, אני חכמה, הצבעים שלי מתאימים לשלך, אני..." "את צריכה אותי" קטעת אותי בהתנשאות, שסיגלת לעצמך בחודשים האחרונים."ואיך הגעת למסקנה הזו?" "את יודעת לבד", אני מסתכלת הצידה, ומדברת גם לעצמי, "אתה רואה...אתה לא מדבר, מה יגרום לסודות להשפך?". ואתה לא עוצר אותי, ולא שואל ברוגז איזה סודות, ולא מאשים אותי ביצירת בדיות, ואשליות. "טוב יאיר, אתה מרשה לי לספר לך סיפור?" אתה מגחך, אבל מחפש בכל נשימה את הרגעים האלה. אני מתיישבת, מצפה שתבין שעכשיו השעה להוריד את המסכות. המסכה שלך דבוקה לפרצוף, לכל נים ועורק, אתה לא שם לב שאתה מתעטף בה כבר בחיבור ביולוגי. אני חושבת במהירות, אבל לא מעיזה להגיד לך. "נו? את מספרת?" "בטח, הנה זה, אני מתחילה:"

מעשה בנערה,ובקבוקי זהב. כשאיזבל נולדה, שלט הסתו, הסתו ובניו, עלי השלכת, והחצב.  כבר בימים הראשונים לחייה, הבחינו הוריה בצהוב-הזהוב שבוקע בטפיחות קטנות על ראשה הזעיר, ככל שגדלה,כך גם גבר הזהב. בכל שנות חייה זהרה איזבל מזהב מבריק ונעים, וכל הלך הבחין בה, וחייך למראה יופיה. אבל פגם קטן היה לאיזבל, היא לא ידעה מה הוא צבע הזהב. עיניה שקטות ונודמות. וככל שרצו סובביה לתאר לה את יופיה הבלתי נדלה, הבינו שיופי אי אפשר לתאר בצלילים. האמנם?

איזבל ידעה מה שאף אדם לא שמע. את שבב היופי שבצלילי המנגינה. וכשכל הסובבים אותה, שיחקו והתעטרו ביופי שראו בבהירות ובגאווה, היא שמעה סודות שאין יפים מהם.