מפענח השמות - סיפורו המופלא של ניאודליה (פרק א')

לונדונ'ס דיילי פוסט: "מרהיב ביופיו, נהדר, מקסים, מרגש, ערמומי, מעוצב בסקס אפיל מירבי ובעל יכולת לזהות שמות של בני-אדם. לא, אנחנו לא מדברים על המלכה קליאופטרה, אנחנו מדברים על מפענח השמות. חשבתם שאין דבר היכול להציל אותכם משכחה של שמות בני דודים, סבא וסבתא, אמא ואבא, או אפילו שמכם האמיתי? ובכן, טעיתם, ובגדול, המכשיר הקטנטן והמלוטש הזה, יכול לפענח ולזכור כל שם ושם משפחה, של כל בן אדם אשר תרצו...
אז כך כשבפעם הבאה, כשתשכחו את שמה של אמכם, או של נערת הליווי אשר תרצו לבלות איתה, תמיד תהיו מוכנים עם מפענח השמות."

הקדמה

אבקש שאת הקטע הנ"ל תדמיינו בראשכם ככאילו הוא קורה בזה הרגע, בקשתי נובעת מעצם העובדה שאפילו אני, המספר, איני יודע יותר מדיי פרטים לגביי הארועים וההתרחשויות הלוקחים מקום בסיפורנו, הליקוי בפרטיי הסיפור עמוק כל כך שאפילו את שם העיירה איני יודע, (שלא לדבר על שנה). הכל התחיל ביום אפל, קודר ועגמומי, שבו רק קרניי השמש המבצבצות מבעד לעננים היו יכולות להאיר את העיר. רק אז, כאשר הייתה גאות מושלמת של לייטיזציה על פני העיירה, שני אנשים, ללא זהות וללא חזות, נפגשו ביניהם. כפי שציינתי, פרטים רבים איני יודע על סיפור זה אך משום מה, בעת הכתיבה אני מרגיש שמידע חדש חודר לי אל המוח וככל שאני מרחיק לכת בכתיבתי, כך אני יודע יותר על הסיפור. שם העיירה בה מתרחש הארוע נגמר ב3 אותיות: פנה. אינדיאנים וותיקים משבט הוואקוונדו אשר נוטים לצוץ לי במוחי, סבורים ששמה המלא של העיירה בנוי מ37 אותיות, אז ככה שאין טעם לנחש מה היה השם המקורי.

בחזרה לסיפורנו. כאמור, שני בני האדם אשר נפגשו, ניצבו אחד מול השני בתמיהה רבה וניסו לתקשר ביניהם, באופן תמוה במיוחד (מתוקף היותם תמוהים), ע"י דיבור. מומחים רבים סבורים שמעשה זה היווה למעשה את תחילת דרכה של הציוויליזציה המתוקשרת בין בני האדם. לאחר התבוננות אחד בשני והבנה מפורשת לגביי מקומם ביקום, (כאמור כעת, כל אחד מהם הבין שהוא לא לבד והוא יכול להתשמש בפה ובמיתרי הקול כדיי להפיק קול ולתקשר), כעבור זמן קצר, שני האנשים ללא הזהות החליפו ביניהם חוויות שונות שכל אחד מהם עבר, ושניהם למדו על יקיריהם הקודמים, פרט קטן אשר קצת לא מובן, הרי זו הייתה הפגישה הראשונה של שניהם עם בני אדם ולכן אין כל דרך הגיונית ורציונלית אשר תסביר כיצד הם הכירו אנשים אחרים לפני מקרה זה. (מומחים רבים סבורים שבאיזור בו התרחש המקרה היו מסתובבות לטאות גדולות במיוחד, אשר היו באות במגע עם בני האדם ונוטות לערפל את בני האדם ולחשוב שבני אדם אחרים נמצאים בקרבתם ומתחככים איתם, כשזו היא בעצם הלטאה אשר מתחככת איתם).

וכך חלפו להן השנים. שני האנשים ללא הזהות הפנימו וקיבלו את זהותם החדשה, השמות אשר קיבלו היו מסורתיים ונהוגים באותה תקופה, ניאודליה ואברמליבם. ושניהם יצאו לדרך מלאה הרפתקאות כאשר הם מצוידים במים, חול ובאהבתם אחד אל השני.
כעבור 18,565 שנים, (בתקופת הפוסט-וואקוואדנו, לאינדיאנים הייתה דרך ספירה אחרת, זה משתווה לכ14 שנים מלאות. מומחים מעריכים כי היה נהוג להעביר שנה קדימה בכל פעם אשר אחד האינדיאנים היה לפתע פוצח בריקוד משונה, עומד על רגל אחת ומתחיל לצעוק, וכשבו זמנית היה מתחיל מטר נוראי וגשם זלעפות אשר היה שוטף את כולם וגורם להם ליפול לשינה עמוקה אשר לאחר ההתעוררות, האינדינאנים אינם היו זוכרים דבר ממה שקרה), לאחר תקופה זו, מאסו שניהם בהרפתקאותיהם, והחליטו לשבת ולנוח להקים משפחה.
יום אחד כאשר אחד החברים הלך לחפור בור בחול, חברו השני נקלע לצרה נוראית, אך הוא לא תיאר לעצמו שהצרה הנוראית יותר רק בדרכו אליו, במשך כ5 דקות הוא ניסה לקרוא לחברו שיציל אותו, אך משום מה הוא אינו יכל להיזכר בשמו של חברו. לא נותר לו הרבה ברירות חוץ מלהודות ששכח את השם או פשוט לטמון את ראשו בחול מרוב בושה (דבר שהיה מקובל אצלהם מאוד, מכיוון ששניהם היו מוקפים בחול רב, וכדי להפיג את השיעמום בימים מסוימים, הדבר היחידי אשר נותר לעשות הוא לטמון את הראש בחול) . אך משום מה, הרגיש ניאודליה שחברו זקוק לעזרתו ולכן חש מייד אליו, אין צורך לספר לכם שהוויכוח ביניהם על כך שאברמליבם שכח את שמו של ניאודליה היה גדול מאין נשוא, ולכן, לאחר התקוטטות ארוכה, ניאודליה הרג בשוגג את חברו.
ניאודליה, אשר לא היה מוכן לקבל את מוות חברו ואחיו לדם, החליט לשים קץ לחייו ולמות גם כן, (מצטער שאני מפריע לסיפור בשיאו, אך נכנס כעת למוחי מידע חדש בנוגע לשנה שבה קרה הסיפור ולמקום ההתרחשות, המיקום המדויק אינו ידוע לי עדיין אך אני יודע שזה באזור הדרומי-מערבי של מדבר סהרה והשנה הייתה 1968). בחזרה לסיפורנו, כאמור, ניאודליה היה רגעים מלשים את חייו בין הפטיש לסדן, ובדיוק שנייה לפני ההתרחשות (אני מעריך כ1/2 מטר בין הפטיש לסדן, הבנתם?), הלטאה האכזרית והגדולה הגיחה לפתע מתוך החול ויצרה סופת אבק עצומה אשר גרמה לניאודליה (כך מעריכים) לעוף באוויר, לצאת מין האטמוספירה, אל תוך היוניספירה ולחזור בחזרה. עם נחיתתו הקשה של ניאודליה בחול, אני (המספר) מרגיש כאילו זה אני נחתתי בחול וקיבלתי מנה חדשה של מידע לגביי הסיפור וכעת אני יכול לספר אותו בבהירות רבה יותר. אז כאמור, עם נחיתתו הקשה של ניאודליה, הוא הבין שמות אברמליבם לא היה לשווא והחליט שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם, באותה עת הלטאה יצרה מין כישוף מיוחד אשר ע"י כוחות החול והאבק הצליחה ליצור אברמליבם חדש. שמחתו של ניאודליה לא יכלה להיות רבה יותר וניאודליה פרץ בבכי, כדקה לאחר מכן ניאודליה הבין שאברמליבם לא באמת קיים ושהלטאה תעתעה בו ע"י הכוחות שלה (ראו הסבר למעלה). ניאודליה המסכן פרץ בבכי חוזר והבין שהדרך היחידה למנוע מקרים כאלה שוב היא רק ע"י ליצור מכשיר אשר מזהה שמות של אנשים אחרים. לאחר שהלטאה המכושפת והאכזרית הבינה את כוונותיו של ניאודליה, היא אחזה בו בזרועותיה ונכנסה ביחד איתו לבטן האדמה. שם, ככל הנראה היה בסיס סודי של לטאות מדעניות אש היו מנוסות בבניית מכשירים כאלו. לאחר ששניהם סיימו לבנות את המכשיר המהולל, הלטאה, הניחה את המכשיר בידיו של ניאודליה, נגחה בראשו, גרמה לו לאבד הכרה והטיסה אותו שוב אל מחוץ לאטמוספירה, כהלצה.

ניאודליה המסכן חזר לכדוה"א בשנת 2001, ללא חברים, ללא חיים וללא בגדים, אך ורק עם דבר אחד: מפענח השמות. לניאודליה המסכן, אשר היה כבר זקן, לאחר שעבר המון תהפוכות נפש, לא נותרו כוחות לספר למישהו או לשתף מישהו בסיפורו המדהים, ולכן (אני יודע שהפרטים הבאים יהיו מופרכים מאוד אך תנסו להאמין להם, יש אמת מאחוריי סיפור זה), הלטאה משנת 1968, חזרה וצצה לה פתאום בדרכו של ניאודליה, קרצה לו, והפחיתה לו 30 שנים מטאפוריות מגילו (זאת אומרת שהוא עדיין היה בן 52 אך הוא הרגיש כבן 22). לאחר הצטברות כוחות מטורפים בגופו הזקן של ניאודליה, מיהר לו ניאודליה לכיוון מכון הפטנטים, אך ניאודליה מעולם לא הגיע לשם. מכיוון שבדרכו... אוי לא, לא, לאאא, מה קורה לי?!?! הצילו. היי היי , מה את רוצה ממני, תרחיקי את המזרק הזה ממני, מי את בכלל?, אני באמצע כתיבת קורות החיים של ניאודליה ואברמליבם, רגע מה? את אומרת שאני ניאו...?

האמת מתגלה

וואו, וואו. חברים וקוראים יקרים, אתם לא תאמינו. לאחר מערבולת רגשות, תהפוכות נפש, ושיחה עם מנהל המוסד (וכמובן, לאחר זריקה נורא נורא כואבת), והבנתי לגביי המציאות, אני כעת מבין ומפנים היכן אני נמצא ולמה אני מספר לכם את הסיפור הזה.

ובכן, שמי אכן ניאודליה (המומים, אה?), ואכן זה הייתי אני אשר מעורבתי בפרשת ה"שני אנשים ללא זהות וללא חזות", גרמה למותו של אברמליבם. עכשיו היני מבין, מדוע קיבלתי מידע חדש ככל שהרחקתי לכת בכתיבתי בתחילת הסיפור.
איני יודע כיצד אוכל לחיות עם המידע החדש הזה שהובא לידיעתי, אך אני מבטיח לכם שהדבר הנכון ייעשה. היני כעת, ממוקם במוסד לחולי נפש באמריקה הצפונית, מחוז ווטרג'ייל, לפי מה שהבנתי, לאחר שיצרתי את מפענח השמות, חל שינוי ניכר בהתנהגותי לגבי הסביבה, פיתחתי שיגעון וחליתי במחלת הניימסוגרפיה, מחלה אשר האנשים החולים בה, אינם יכולים להתמודד עם השמות הרבים של בני האדם אשר הם מזהים ברגע נתון. ולכן אני מאושפז פה כרגע.

איני יודע מי האדם אשר מפענח השמות נמצא בידיו כרגע כי כאמור, לאחר שהשתגעתי, זרקתי את המפענח אל השמיים, מחוץ לאטמוספירה (תמיד השתעשתי עם הרעיון שהלטאה הייתה זו שעזרה לי לעשות זאת).
אה כן, בנוגע לשם המקום אשר נמצא במדבר סהרה, (ההוא ששלושת האותיות האחרונות הם "פנה" והוא מונה כ37 אותיות), מאיזהושהי סיבה מוזרה, כל 37 מילים בסיפור זה, האות הראשונה של המילה, מהווה בעצם חלק מאוסף האותיות המרכיבות את השם. אתם מוזמנים בזמנכם החופשי לעיין ולספור אותיות. (או פשוט להמשיך לקרוא ולגלות שהשם האמיתי הוא: אהארסמרכישחכובלמרשכבללאלשלהבממהמבמ + האותיות הידועות- פנה. או במילה אחת: אהארסמרכישחכובלמרשכבללאלשלהבממהמבמפנה.

פרטים אודות כניסתי למוסד לחולי נפש, לא אוכל למסור לכם. וזאת מכיוון שפרטים אלו חסויים ונשמרים בחשאיות רבה אצל מנהל המוסד, אלא אם כן אצליח להיכנס לחדרו של המנהל ולגנוב בחשאיות רבה את התיק. אני יודע שזה מסוכן אך זהו הפיתרון היחידי אשר עולה לי כרגע. לגביי הפרטים, אתם תוכלו לדעת אם הצלחתי במשימה או נוריתי למוות בזמן שניסיתי לגנוב מהמנהל את התיק ע"י כך שתראו האם מאמר זה נמשך. אני נכנס...

פרטים אודות כניסתו של ניאודליה למוסד לחולי נפש

ובכן, כפי שאתה יכולים לראות, אני עדיין חי והמשימה הוכתרה כהצלחה. או, אם רק אברמליבם היה כאן כדי לראות אותי, מתחמק משומרים, גונב ממנהל המוסד פרטים אודות תקריות שקרו.
בחזרה לעיניינו, פרטים רבים גיליתי אודות התקרית אשר הביאה אותי למוסד זה, פרטים אשר מכעיסים אותי מאוד. ובכן, כאמור הייתי בדרכי למכון הפטנטים (כדיי לרשום את ההמצאה על שמי ולזכות בהון תועפות), אך לא זכיתי להגיע לשם. פושע, אשר כנראה היה במנוסה מהמשטרה, עצר אותי וביקש ממני בקשה אחת פשוטה: לגשת לתחנת המשטרה הקרובה, לספר את כל סיפור חיי, במדבר ועל אברמליבם ולהוסיף כמה פרטים זניחים על כך שיריתי בכמה אנשים במסעדה בשיקאגו כמה ימים לפני. ובכן, כך עשיתי (הייתי נורא תמים בתקופה זו), ואתם יכולים לשער לעצמכם, כיצד עשיתי לפושע הזה את היום. חוקרי המשטרה היו המומים למשמע הסיפור, והכריזו עליי כחולה נפשי עם בעיות חמורות וקבעו לי פגישות פסיכיאטריות 12 פעמים ביום.

פרט חשוב אשר שכחתי לציין, הוא שבאותו היום, כאשר הייתי בדרכי לתחנת המשטרה, הלטאה הגדולה משנת 1968, הגיחה לה ויצאה מתוך האדמה, כמעין ניסיון לרמוז לי שהדבר אשר ברצוני לעשות מוטעה, ואני עלול לשלם על מעשה זה. אך ברוב תמימותי, לא הקשבתי לה והזמנתי מכבי אש וכוחות משטרה רבים אשר ירו בה וניטרלו אותה. הייתה גם כן המולה גדולה על כך שרבים מתושבי העיר חשבו שהולך לצאת סרט חדש של פארק היורה, אך ספילברג הרגיע אותם במהרה בכך שהסביר ש"שום דינוזאור הצבוע בחציו וורוד, ובחציו השני בצבעי הקשת, לא יופיע בסרטים שלי".

 

המשך בפרק ב'.