עצמתי את עיני ונתתי למוסיקה הרכה לחדור לתוך מוחי הקודח מחום . שכבתי מכורבלת כולי בתוך שמיכת הפוך שחבקה את שולי אוזני, מנסה לנצל את רוגע המוסיקה ולהיכנס למדיטציה ושלווה, שתזכך את נפשי מטרדות היום שחלף. שומעת עדיין את פעימת הרקות בראשי, מנסה להשקיט את המיית הלב. משחזרת במוחי את המילים שחזר ואמר כמנטרה, ולא יכול היה לחדול :
" הרגתי אותם ! הרגתי אותם ! הרגתי אותם !
כל מילה חתכה את הלב וגזרה אותו לגזרים:
כל מילות הנחמה שמצאתי לומר רק שרטו קלות את רובד נפשו הפגועה ואפילו לא צלחו את מסך האשם העז שכוסה בו. מעולם לא שמעתי אותו כה מעורער ולא יציב. חלחלה ורעד אחזו בי. לא יכולתי לדמיין את גודל הכאב שחש בו. כאב כה עז עד כי בתוך תוכי ידעתי כי לא אוכל להסירו אולי עד עולם.
כנראה תמיד ירבוץ שם, בנבכי נשמתו, מנסה לעלות ולצוף מידי פעם בחלומות וגם יתגנב לו להקיץ.
עולמו יתנהל מעתה במתכונת של לפני ואחרי, כשהלפני אחר לגמרי מהאחרי.
************************
קבענו להיפגש בערב. קבל חופשה קצרה. ישבתי דרוכה ומתוחה. רציתי להיות ניטרלית ואמינה, ומשכנעת לזה הוא ציפה ממני.לתת לו חיזוק מוראלי ואישי.
התיישב מכווץ כולו על פינת ספת העור האפרפרה . ספה זו ידעה ימים טובים יותר של מפגשים ספונטאניים בינינו, כשאסף אותי מהמשרד לבילוי לאחר יום עבודה מפרך של שנינו.
הסיטואציה היתה מוזרה בעליל. המשכתי לחבק אותו במבטי ,וביקשתי ממנו לחזור שוב במילותיו הוא על פרטי הפרשה, ולהוסיף את כל הידוע לו:
את הפרטים אני קלטתי בעיקר ממהדורות החדשות והכתבים :
פגז פגע בבית בו התקיימה ישיבת צוות של מספר יחידות שנעו בשטח.אויב. הבית היה אמור להיות ריק מכוחותינו. הכינוס נראה כהתחברות חדשה של האויב שנראה נושא נשק ומזוין היטב. זה נראה כמו הקמת יחידת ירי מחודשת .הם קבלו הוראה מפורשת בקשר, לירות לתוך הבית. לאחר בדיקת קשר הפגז נשלח, כמו עשרות לפניו שחלקם הגדול השיג את המטרה. פגז זה הביא להרס של שלוש משפחות לפחות, חיי ילדיהם קופחו. למרות שלא לחץ על הדק אישית, אשר את הפקודה.
תגובת הפצועים בקשר הממה את כולם והותירה אותם חסרי נשימה ונשמה פגועה. עבר שבוע מאותו יום.
עדיין מכווץ ומתפתל מעט ישב בקצה הספה, אוחז במעקה לפיתה קשה. ניכר בו הדיר שינה מעיניו לילות לא מעטים כריות עיניו היו תפוחות וכהות.נימי דם רבים הקיפו את גלגל עיניו הכחולות במין הילה של אבל וכאב רב. נתתי לו לפרוס בפני בלשונו הוא את כל אשר אירע ממבטו שלו.
" המחשבה שאני הייתי שותף ואחד ממקבלי ההחלטות לשלוח את הפגז הקטלני היא זו שלא נותנת לי מנוח, " לחש בנשימה אחת
" כל הזמן שיש בידי אני מנסה לשחזר רגעי להט הפעילות של היום המטורף הזה , מה יכולתי לעשות ולא עשיתי ? יושב ועובר על כל שיחות הקשר שוב ושוב, מנסה למצוא את נקודת התורפה –מקום בו לא הערכתי נכון את המצב,ואיפה שגיתי ? איני מוצא דבר נוסף !! לא תשובה וגם לא נחמה ! " הוסיף בקול מיוסר.
"מתי יגיעו תוצאות בדיקה סופיות ? " שאלתי, מנסה להטות את השיחה לכוון אחר.
"איני יודע במדויק, אך אפילו אם זו תתברר כשגיאת אנוש עדיין רודפת אותי האימה של אבדן חיי אדם. איני מכיר מקרוב את הנספים אך עדיין ליבי שותת דם איני יכול לעצור. אפילו ברגעי שינה מועטים אני עדיין בתוך המלחמה, שומע את הקולות, את הזעקות , וחווה שוב את הרגע האיום ששמעתי בקשר :
"חדל אש !! חדל אש !! כאילו ברגע זה גם חדלו גם חיי לזרום , נשארתי תקוע באותו רגע קריטי !! "
נתתי לו לפרוק כל אשר על ליבו חופשי וסוחף. הכרנו עוד בילדותינו. חיינו התנהלו להם במקביל. את בית הספר היסודי סיימנו יחד, הוא פנה לאחר מכן לפנימייה צבאית, ואני כמובן למגמה ספרותית. מאז היינו חברים טובים ושמרנו על קשר רציף. אני המשכתי לאוניברסיטה והוא לצבא ,נשלח ללימודים גבוהים וסיים תואר ראשון במדעי המדינה.לתפקיד מ"חט חכה בכיליון עיניים וראה בו מהלך טבעי להתקדמות נוספת במסגרת הצבאית.
התקרית הזו משמעותה בעיניו מעצור רציני להמשך הקריירה. מחשבות רבות התרוצצו במוחו. ניסיתי לרכך במעט את המצב.
" רציתי להדגיש לך שוב כי לפי פסק דין הילכתי שקבע הרב גורן ז" ל לפני זמן רב הוא כי כיון שאין כאן רשלנות פושעת זה יהי קרוב יותר " לאנוס מאשר שוגג".כלומר הפקודה הייתה צריכה להתבצע. מכאן אנו ממשיכים את החיים וזה הרגש המנחה: חובה בל תעבור, מילוי פקודה !! ואפילו שגויה. האויב אשם במותם, והי"ד."
"אתה הפציינט האחרון שלי הערב," הוספתי, כאן חוזרת להיות המטפלת האישית שלו כפסיכולוגית, ולא רק אהובתו בחמש השנים האחרונות, אחזתי בזרועו,
"מזמינה אותך לארוחת ערב יקירי, אנו צריכים גם מזון לגוף ולא רק לנפש ! " ופנינו לצאת לעבר הדיינר הקרוב.
הדרך לתקון תהיה עוד ארוכה ואני יודעת כי אהיה עבורו " עיר מקלט" לאורך כל הדרך.
{ עיר מקלט= בתקופת התורה כל אשם בהריגה בשגגה נמלט לגור בערי המקלט עד יעבור זעם. ויד הנקמה לא תגיע אליו .}
