"תבקר אותו כבר" אמרה לי בבוקר "כמה אני כבר צריכה לבקש?”
"מתי אני יכול להספיק?” התגוננתי, מכין קפה חזק בטרמוס לדרך "אני עובד כל השבוע"
"תיקח יום חופש"
"זה לא מסוג העבודות שלוקחים בהן יום חופש, חוץ מזה את יודעת שאני צריך לחסוך סכום גדול של כסף לתוכניות שלי"
"אז תבוא איתי בשבת, בשבת אתה לא עובד"
"אתם הולכים מוקדם בבוקר, אני חייב גם לישון מתישהו..."
"אז לא יודעת איך, תמצא דרך!" היא אמרה בתקיפות בלתי מתפשרת
נאנחתי, לוגם מהקפה הרותח ומצמצם עיניים מהמרירות
"תבקר" היא חזרה בקול רך יותר, כמעט מתחנן "כי אם לא, אתה תתחרט אחר כך"
הסתכלתי עלייה, שותק ולא מגיב, נותן מבט מלודרמטי כמנהגי.
"עוד שבת ועוד שבת, והוא כבר לא יזהה אותך, או יותר גרוע, לא תספיק"
"אתה חושבת שאני לא יודע?" יודע ובוחר להתעלם, לנסות לברוח מהברור מאליו
"אתה לא יכול להתחמק מזה לנצח, כי אין לך נצח, תבקר...”
אז ביקרתי, כדי שתרד לי מהגב, וגם כי המצפון בער בתוכי.
נכנסנו למתחם וראיתי מולי את מבנה המגורים הישן, כל כך ישן שבמלחמת העולם הראשונה שימש כבית חולים ליולדות. דווקא בניגוד למיתוס הקיים לגבי מקומות כאלו, הוא ממש לא נראה כך. שיפוץ מאסיבי, גינון מושקע, שבילים, ופסלים, השוו למקום מראה ואופי של מרכז קייט היכן שהוא באירופה.
"שב על הספסל, אני נכנסת להביא אותו" היא אמרה ונכנסה לאחד המבנים באגף המערבי.
ישבתי בלתי נינוח ולחוץ, והבטתי מסביב. המוני משפחות מורכבות מבני כל הדורות והגילאים מילאו פחות או יותר את מרבית ספספלי המבקרים בפארק הצמוד למבנה, צוחקים, אוכלים ארוחה קלה, הילדים מתרוצצים סביב ומשחקים. הירהרתי במחשבה שאני היחיד שמרגיש כאן כל כך זר, הרי בפעם האחרונה ביקרתי כאן לפני מעל לשנה.
קולות גלגלי הגומי והמתכת על האספלט גרמו לי לסובב את הראש, וראיתי אותה מובילה אותו לעברי, מבטו מעט חלול ופניו נפולות. היא דיברה וחייכה אליו, ותגובותיו שעדיין לא שמעתי אותן בגלל המרחק היו קצרות וחסרות הבעה.
הם הגיעו לספסל, והכרחתי את עצמי לשים חיוך על פני, קמתי ונשקתי על לחיו וחיבקתי את גופו החלוש.
התיישבתי חזרה והבטתי בו. עינייו החלולות החזירו לי מבט אבל יותר כמו הסתכלו כמה מטרים מעבר לאישונים שלי.
"תדבר איתו קצת" אמרה, מלטפת את ראשו ומעט השערות שעליו.
"נו שטו דידושקה" אמרתי "קאק טוואי דילא?” נו סבא, מה שלומך?
"טאק, חרשו" ככה בסדר
"פאפא, טי אוזנאיוש" היא שאלה, אבא אתה מזהה?
"אילושה" הוא ענה
"הוא עוד מזהה אותך" אמרה לי בחיוך
רציתי להגיד לה, בטח שהוא מזהה אותי.
הוא הרי גידל אותי בזמן שאת ואבא גירדתם גרושים בתור מנקי בתים עם תואר שני ושלישי, בארץ שכוחת אל שיודעת להביא את תושביה מכל קצוות העולם, אבל לא יודעת לדאוג להם אחרי זה, וכשרמי מ ד-3 זרק עליי ביצים הוא יצא למגרש הכדורסל וכמעט פירק אותו לשניים, וכששכחתי את המפתחות לבית, וישבתי מול האינטרקום שעתיים, הוא בא כל הדרך מבת-ים בשלושה אוטובוסים רק כדי לפתוח לי את הדלת, וכשנולדתי הוא קפץ עד התקרה וצעק "מלצ'יק, מלצ'יק!" בן, בן! ואבא בכלל היה בנסיעת עבודה באוקראינה.
אבל כל מה שהצלחתי להגיד היה "נכון" ולהביט לרצפה.
"אולי תספר לו" היא אמרה בקול רועד
"דידושקה, יא אויזאיו ואמיריקו, אוציטסא" סבא, אני נוסע לארה"ב, ללמוד.
הוא ניגב את שפתיו והסתכל לשום מקום משמאלי ואמר "טניה, מני פלוחה,דוויה אברטנה" טניה, רע לי, נחזור חזרה.
"פאפא, טי נציבו ניחוציש סקאזאת אליושי?" אבא, אתה לא רוצה להגיד כלום לאלי?
הוא חזר על אותה תנועת שפתיים ואמר שוב " מני פלוחה, דווי אברטנה"
היא נאנחה ואמרה "כדי שאני אקח אותו חזרה, פאפא סקאזי דסבדוניה" אבא תגיד להתראות
"דסבידניה" הוא ירה לעברי וקמתי במהירות של קפיץ מתוח לנשק אותו שוב בלחי.
הסתכלתי עלייה מובילה את כסא הגלגלים שלו חזרה למבנה, אומרת לו דבר מה , והוא מתקן את רגל ימין חזרה לכיסא.
הטיסה שלי הייתה קרובה מאד ולתקופה ארוכה מאד. בזמן שהם נבלעו בתוך המבנה תהיתי אם אהיה כאן שוב אי פעם, נבוך והלום ממראהו, מנסה לראות אם הוא יודע מי עומד מולו, והבנתי שלא.
"הוא עוד מזהה אותך" מלמלה שוב כשיצאה לבדה, מרשה כעת לפניה להביע את רגשותיה.
בוודאי שהוא זיהה אותי. לא היה לי ספק שהוא יזהה אותי, זה אני שלא זיהיתי אותו.
בכלל, כבר לא זהיתי את עצמי, אולי אני כבר אף אחד.
אומרים שאדם מוגדר ע"י האנשים שלצידו, וגם אם קשה לזהות אנשים טובים, ולגרום להם להיות סביבך, קשה הרבה יותר לשמור אותם לידך.
אחרי הכל אם יש אלוהים, הוא לוקח אליו את האנשים הטובים, אבל מעניש אותנו.
