מעבר לזמן, במקום חסר כל הגדרה אנושית,
היו המילים לובשות צורה ממשית.
מקבץ אותיות אשר "חירות" זהו שמן, את סיפור בריאתה של "חירות", החליטו לחשוף לעיני העולם.
נער צעיר הוא היה, חואן שמו,
אשר חייו היו קשים מנשוא.
לעתים, נדמה היה לו לאותו העלם, כי העולם הינו שק אבנים ישן, אך עם זאת עמיד להפליא כנגד פגעי הזמן. שק אשר מתמלא לאיטו ונעשה כבד יותר ויותר תוך שהוא כופה עצמו על נושאו.
אימו של חואן הייתה שתקנית במיוחד.
כל מילה שאינה הכרחית, חסכה ממשפחתה. ואת שיכלה להדחיק אף מעצמה, הדחיקה עמוק עד שכחה.
סיפור שתיקתה לא ידוע לאיש. ומסתמא, שגם לא ייוודע לעולם.
אביו של חואן, איש שיחתו, היחיד מבין כולם שעוד היה יציב בנפשו.
שתיקתה של האם, חרדותיה החוזרות ונשנות, הטריפו את אביו של חואן. בוקר אחד, עם עלות השחר, נשק האב לחואן בשנתו ולא שב על עקבותיו. המשפט האחרון שאמר בלחישה טרם יציאתו היה: "הגיעו מים עד נפש"
הנער, שנאלץ כעת לפרנס את עצמו ואת אימו השתקנית בעלת הלב הפגוע, שממילא לא זזה ממיטתה זה זמן רב, נעשה מדוכדך ובודד מתמיד.
באחד מערבי החורף הקרירים, החל מוחו של חואן להפליג במחשבות. הוא חשב על חייו, על הימים הרבים, שרובם ככולם, דומים עד כאב ואין כל תוכן מיוחד יצוק אל תוכם.
הלב החל פועם בחזקה, הוא ראה בעיני רוחו שעוד רגע אחד תשתבש דעתו, לא היה מנוס למחשבותיו הרעות.
"אני נעשה כמו אמי" חשב לעצמו. משהביט עליה, שרועה במיטתה כתמול שלשום, דעתו עוד יותר נטרפה.
הוא הביט על אחד המדפים ולעיניו ניבט בקבוק של שתייה חריפה שוודאי היה שייך לאביו, זה אשר בימים הקשים במיוחד, גרם לפניו להאדים ולגופו לקפץ, חופשי ומאושר, נטול מחשבות, נטול כאב, נטול אחריות.
ואז, משתחושותיו היו מתערפלות, היה אביו בורח מן הבית, נעלם לשעות ארוכות ואף לימים שלמים.
חואן שקע בתוך עצמו לנוכח מראהו של הבקבוק העומד על מדף העץ הסרוח, מתחבט בשאלותיו, מבקש על נפשו לברוח מביתו.
הוא הושיט את ידו, לגם קמעה, וחזר חלילה.
את שעבר בראשו, לא יעלה בידי אף בר דעת לתאר במילים.
כך, במשך שבועות, היה חואן שותה כמויות אדירות של אותו משקה ארור אשר הותיר אביו במחסן הבית.
עיניו וליבו לקו בעיוורון שרק הלך והחמיר עם כל יום שעבר ובמקום להחיש צעדיו ולברוח מביתו כפי שעלה בליבו לעשות, היה נופל לתרדמה חסרת מעצורים אשר שיבשה את ימיו ולילותיו.
הוא ביקש חופש, הוא רצה להפסיק לחשוב, הוא רצה להיות נטול כל אחריות, לא לראות דבר.
לילה אחד, ממש לפני אותה התמוטטות שגרתית, שמע חואן את קולה של אימו קורא לו.
"לא ייתכן" חזר ואמר לעצמו, כמסרב להאמין למילה שקטעה את שתיקתה הפתאומית.
הוא החל מתהלך בצעדים איטיים, חסרי כל יציבות, אל עבר חדר השינה של אימו וכאשר הביט בפניה, לא האמין למראה עיניו.
אודם היה מרוח על שפתיה, שערה היה מסורק ועיניה היו פקוחות לרווחה.
היא ניסתה לדבר עימו, לראשונה בחייו! אך הוא, עוד רגע צנח מטה, ראשו מלא בהזיות, וודאי גם כעת הייתה זו הזיה, הניח בליבו.
משראתה אותו אימו במצבו המביש בעת שנפשה שבה אליה, מייד נפלה שוב למשכב.
חואן נרדם.
לפתע החל הוא לחלום. ובחלומו הוא ראה, אישה זקנה, אשר מבטה קסם לו. הייתה לה ארשת שלווה ואצילית. אותה אישה, לאחר מבט קצרצר שפגע הישר באישוניו והזריק מרעל חציו בדיוק בלתי רגיל אל מרכז ליבו הקטן, פנתה אליו והחלה מדברת בקולה המחוספס:
"היודע אתה בחור צעיר, כי הכלא בו אתה נמצא, זהו כלא שאפילו הפושעים המסוכנים ביותר לא מגיעים אליו?
הלזה חופש ייקרא? נפלת על דעתך? אתן לך עצה של אישה מופלגת בשנים,
תן למציאות להכות אותך, רק אל תדכא אותה. לאן אתה בורח? הסיכוי האחרון שנותר לאמך נלקח ממנה, והכל בגלל אותו חופש עכור ושקרי שחשבת לקחת ונותרת בלי יכולת אפילו לחשוב. לברוח מחייך? להיות נטול אחריות?
קום חואן! קום!" חואן פקח את עיניו, אך השיגעון כבר אחז בו, הוא לא היה מסוגל לקום.
"לא, חכי, אל תלכי, אתן הכל! אני רוצה לקום, אך אינני מסוגל."
אותה אישה זקנה, החלה מתרחקת, הולכת ונעלמת בתוך הזייתו תוך שהיא ממלמלת משפטים אחדים:
"אני מבינה לליבך, אך אם רוצה אתה להשיב את נפשך אליך כבתחילה, תאלץ לקבל את התנאי הבא: מעתה, קולך יילקח ממך ולא תוכל עוד להוציא הגה מפיך. אך מה שכן, את חופש המחשבה תקבל בפעם נוספת, הטירוף לא יכה בך עוד, מחשבותיך יהיו נשלטות על ידך ולא אתה על ידן.
התקבל תנאי זה?" הוא חשב קמעה ולאחרי כן השיב:
"אקבל גם אקבל. את קולי הפנימי רוצה אנוכי, את חיי חזרה! גם בתוך ביתי העכור עם אמי השותקת וגם ללא קולי. אך דבר נוסף אבקש טרם תיעלמי לצמיתות,
אמא שלי, באשמתי נלקחה גם נפשה שלה, התוכלי לקחת דבר מה נוסף ממני על מנת שתוכל גם היא להשיב את נפשה?"
הביטה בו הזקנה בפנים מלאות חמלה.
"לא אקח אף לא דבר אחד נוסף, אמלא בקשתך. מעתה, בשתיקה טהורה נפשכם תחזור לסורה.
וישאל אז איש את חברו בשאלה העולה:
"הלזה חירות יקרא?"
ואומר אכן. וכזה גם הוא שמי,
חירות הזקנה בעלת הארשת.
מעבר לזמן, במקום חסר כל הגדרה אנושית,
היו המילים לובשות צורה ממשית.
מקבץ אותיות אשר "חירות" זהו שמן, את סיפור בריאתה של "חירות", החליטו לחשוף לעיני העולם.
