אהבה:
יענקלה צִקְצֵק לו לאיציק בלשונו: "ואני לא ראיתי אותך מעולם מתחיל עם בנות. לא ראיתי אותך רוקד, לא מפלרטט, לא מצחקק, כלום".
איציק לא ענה ישירות. וכי למה לו. נכון שהיה טיפוס מסוגר משהו בנושא הזה. לא בדיוק קופץ בראש, גם לא מתחרה בחבריו בסיפורי הצלחות.
מה שהיה בתוכו, ישב עמוק ולא ממש חיפש מוצא להתפאר. אהבה ראשונה צצה לו והציפה בו רגשות עוד בתחילת התיכון, אלא שלא העז להעלותה על דל שפתיו. רק היה מביט בה בערגה, וחיוכה, זה אשר תפש ומשך את ליבו בכוח, היווה עוגן בנִשְׁמָתוֹ חודשים ארוכים.
כעת הייתה זו כבר אחרת. הוא הוציא את ארנקו, חיפש מעט והוציא מתוכו בזהירות רבה, תמונה מקופלת ממגזין, וכשיישר אותה נשקפה ממנה יפהפייה מדהימה. לראשה החמוד קסדת רכיבה שחורה, והיא לובשת בגדי רכיבה ולצידה סוס מרוץ ערבי חום, בעל כתם לבן על מצחו בדמות כוכב.
איציק הביט בה בערגה. "זו לא חברה שלי או משהו" אמר ליענקלה המצקצק, "זו בסך הכל תמונה של ג'יין פונדה משנות החמישים, אבל אין לי תמונה של הבחורה שאני ממש אוהב. קוראים לה רותי. היא דומה לה, רק עוד יותר יפה. אתה לא מאמין, גם אני לא האמנתי כשראיתי אותה לראשונה".
הזיכרון עוד היה חד ומתוק. זיכרון שלא יאבד כנראה לעולם. כשאתה בגיל שש עשרה, ואתה משתלב בפעילות נעורים של קיץ, לראשונה בחייך מחוץ למסגרת הרגילה המוכרת לך, עם חברים חדשים שמעולם לא הכרת, מדריכים, בנים ובנות, הרחק מהבית, ואתה פתוח לגירויים וחוויות, וכשפונַה אליך לפתע הנערה היפה ביותר בעולם, אתה המום עד שאתה נותר בלא מילים, נבוך ואינך יכול להוציא הגה מפיך.
הוא לא נזקק כעת לפשפש עמוק בנשמתו ובתוככי הזיכרון, ממרחקי הזמן. די היה לו להביט בתמונת ג'יין פונדה הצעירה או סתם לעצום את עיניו ולתור במהרה עשרות שנים לאחור, אל אותו רגע מופלא אי אז במחנה חוות שמיר שבעמק יזרעאל, בקורס מ"כים של הגדנ"ע, בערב הראשון, כאשר רק התחיל להכיר את חבריו החדשים איתם יבלה את שלושת השבועות הבאים.
ישבו סביב מדורה. שמותיהם כבר אבדו אל תהום הנשייה. כך גם שמו של המדריך שהיה נערץ על כולם. אבל לעולם לא ישכח את אותה השנייה בה פנתה אליו לראשונה בשאלה למשמעותה של מילה.
רותי הייתה עולה חדשה. כשלעצמה, עובדה זו הייתה מפתיעה, אבל לא עד כדי לעקור תשובה מפיו. אלא שעד כה לא הבחין בה מבוקרו של אותו יום, ורק כעת, נתן ליבו לשכנה זו שלידו והסב לראשונה פניו אליה, ומאותה שנייה לא יכול היה עוד לחשוב על שום דבר אחר. מאותה השנייה שבוי היה לבו ללא מוצא באהבה שלא ידע שאפשרית כמוֹתה.
רותי הייתה במרכז חייו. שום דבר לא נחשב עוד בעיני הנער ההוא בן השש עשרה. פניה היו יפות וזוהרות מעבר לכל דבר שהיה יכול להעלות על דעתו. שערה זהוב כפשתן, טבעי וחלק, קשור בחבילה אחת וגולש כזנב סוס אל גבה. גם גופה היה מושלם, כבר אז כשהייתה בת חמש עשרה, וקולה צלול וצוחק בחן ובחביבות בלתי רגילה.
חביבותה אליו כרכה אותו אחריה. עוד שנים ארוכות היה הזיכרון המתוק ההוא מזעזע את נימי נשמתו כל אימת שרק נשמע השם רותי בסביבתו.
הוא לא זכה לממש את אהבתו אליה. הגורל כפה אחרת. פגש אותה עוד פעמים מספר בחייו, זכה להתרגש מנוכחותה עוד כמה פעמים ולחוש באותם מכאובי אהבה קשים עד קשים מנשוא, אלא שהחיים מזמנים לו לאדם דרכים אחרות, דרכים שלא הוא בוחר בהן, לבטח לא ביודעין, ולעיתים הוא רק נגרר בהן, נשלט ואינו שולט.
אהבות אכזבות דחיות:
אופטימיות רבה ומידה גדושה של תקווה דרושות לו לאדם שחייו בלתי מסופקים והוא ממשיך והולך בדרכו הסלולה בלא הרף. אהבות גדולות אינן מתגשמות לו, ועבודה קשה מרובת שנים מאפיינת את חייו הצעירים, ואיציק אינו חדל.
רותי לא תישכח לעולם, אבל הוא אינו עוד בן שש עשרה. נישואיו לגילה לא מוצלחים כל כך. אהבה גדולה לא מצויה בהם. נישא זמן קצר לאחר סיום שירותו הצבאי. רוב חבריו נישאו ומשמצא עצמו בקשר רומנטי ראשון עם בחורה, הידק אותו במהירות. טוב היה לו לחוש את ידה החמימה בידו, לטייל יחדיו בשדות ובפרדסים, לחצות ביצות, לעבור הרפתקאות, לחוות את ה- ביחד.
אנשים צעירים עטויי קוצים הם כקיפודים. האהבה, החיים ביחד החיכוך הקרוב, אלו פוצעים בבשר החי, פוצעים ומכאיבים, פוצעים ושורטים, ולעיתים עד זוב דם. לאיזו מידה של אהבה זקוק האדם בכדי לשרוד את שנות הנישואין הראשונות? שנות החיכוך המכאיב, שנות הדרישות הבלתי אפשריות, שנות האני ואת, שנות השלי ושלך, שנות האני רוצה ואת תמיד מתנגדת . . .
גילה התגלתה כבלתי יציבה בנפשה. העתיד הרחוק יותר יגלה מחלת נפש של ממש. איציק יכול היה לברוח מהנישואין כבר בשנים הראשונות, רק מצפונו לא הניח לו לגרשה על רקע המחלה.
אהבה חדשה מילאה את חייו. צעירה שהיה יכול לבנות משפחה חדשה ביחד איתה, שהייתה יכולה להיות אמא לילדיו אילו היה נפטר מגילה. אולי, אילו מסוגל היה להתגבר על המצפון המציק. כלום לא הציעו לו? בטח הציעו. שאלו אותו, אפילו הציקו לו. למה לך איציק, אילו חיים יש לך איתה.
הוא שוב הפסיד. שוב נמנע מלממש את אותה אהבה נפלאה שעמדה שם מנגד, ממתינה להיקטף אל בין זרועותיו. אבל הוא לא עשה דבר. הוא רק המשיך לחלום, להיות אופטימי, לקוות. לקוות למה, לעזאזל?
בינתיים הייתה לו הרפתקת אהבהבים. שכנה אחת, נשואה עם ילדים. התאהבה בו נואשות או שסתם הייתה עמוסת הורמונים וחשקה בו. יזמה בהתרגשות רבה את הקשר. לא יכולת לטעות בה. החזה הגדול שלה היה מסמיק בכל המחשוף הנדיב שהיה דוחף את שדיה המוצמדים בכוח, קדימה.
כן, היא גירתה את חושיו. סוערת ומסעירה, שינוי מעורר מלא תקוות לעומת קרירותה רבת השנים והבלתי נסבלת של גילה רעייתו.
לפגישת האהבהבים הראשונה גררה עמה את ביתה בת השלוש, אל דירת אחיה שהיה בעבודה באותה השעה. איציק לא חש בנוח כשהילדה שיחקה באותו החדר ממש, באותם רגעים. הוא נתן לה להבין זאת, למרות שהיה גם הוא נסער לקראתה.
בפעם הבאה כבר הופיעה בגפה. גם הפעם לא חש בנוח. חדווה הייתה נסערת מדי, גנחה וצעקה בקול, עד כי חש כנואף בפומבי ואינו מסוגל להגיע לכלל הנאה מלאה, אינו נינוח ואינו מסופק תכלית צרכיו.
חש טינת מה כלפיה וריח הבושם שלה עוד הגביר את הדחייה ממנה. מצד שני הייתה חדווה הפתרון היחיד שנמצא לו לקיום יחסי אישות, שנמנעו ממנו באכזריות מחלתה של אשתו. כך נמשכו להם היחסים עם חדווה עד שלא יכול היה עוד להסתיר את הדחייה שחש כלפיה, וכמו שיצרה את הקשר, כך שמה לו קץ.
עם יונה, המורה לאומנות, היה זה אחרת. יונה הייתה גרושה עם ילד אחד שלא גר איתה. הקשר ביניהם נוצר כנשמות תאומות. שיחות ארוכות אל תוך הלילה, משיכה אנושית. איציק היה מעוניין לבנות קשר של יחסי אישות, אבל טרח לעשות זאת לאט ובעדינות, ללא רמזים בוטים ובהשקעה ארוכת טווח.
יונה הבינה. אולי רצתה ואולי לא. היו לה חברים נוספים. הייתה מנצלת את כולם לצרכיה. זמן רב עבר עד שאיציק החל לרמוז לה על כוונותיו, אבל הניח לה להבין גם, שאין בכוונתו להיפרד מגילה. כזאת לא יוכל לעשות, לא למען יונה, לא למען אף אחת. יש לו מחייבות מצפונית שאינו מסוגל להפר.
יונה הייתה סונטת בו על שאין לו מה להציע, והוא הכיר בעצב בנכונות הטענה הזו, ולמרות זאת הקשרים שלהם לא חדלו. פעם אחת התרצתה והם קיימו אהבה סוערת שעה ארוכה. עוד פעם אחת, טלפנה אליו בטרם בוקר, והוא הופיע בביתה ושוב השתעשעו בין סדיניה, ולא חדלו כל אותו הבוקר.
היא השתעשעה בו. יחסי המין איתה היו נפלאים בעיניו ללא השוואה לאלו שהיו לו עם חדווה, אבל היא התעללה בו ממש. גירתה אותו והייתה מסרבת לו. נסעה איתו לימים שלמים למחוזות נופש, ולא הייתה מתמסרת לו, עד כי נשבע היה לעצמו שלא יוסיף לראות פניה עוד, אלא שלאחר נתק ארוך הייתה נשמתו יוצאת לניסיון נוסף.
איציק נטה לחשוב שהוא שונא את יונה. שונא אותה ונמשך אליה בעת ובעונה אחת, והגרוע מכל שתמיד נותר דחוי ומאוכזב. הוקל לו רק כשעזבה את עירו.
אדישות – לכאורה:
איציק נותר לחיות עם גילה. עברו עליהם כבר יותר מארבעים שנה ביחד, וביחד גידלו את ילדיהם.
כמה אשפוזים פסיכיאטרים עברה גילה, אבל דומה שכאילו התחזקה והלכה מהאחד לבא אחריו. איציק יכול לציין לעצמו בסיפוק שהצליח לצוף על פני המים, שלא נכנע מעולם, שלא בגד במצפונו, שלא זנח את אשתו לאנחות ברגעיה הקשים, במחלתה הארורה, שתחושת האחריות שבו גברה על כל המכשולים, ועל כך גאוותו, ועל כך טופח איציק על שכם עצמו.
קשים היו חייו בפרקים רבים. הייתה התקופה בה עבד במשמרות. השעון הביולוגי המשתבש חליפות, העייפות המתמדת, האחריות הכפולה, למשפחתו ולעבודתו, לפרנסה ולבריאות הנפשית של גילה.
הוא למד להעביר סוויצ'ים במוחו. כשהיה סוגר את הדלת מאחורי גבו, בדרך לעבודה, שוב לא היה בבית, ושוב דעתו הייתה נתונה רובה ככולה לעולם העבודה. כשהיה חוזר וניצב בפתח הבית בשנית, היה מחליף שוב את הסוויץ' לעולמו הפרטי העכשווי, לבעיות המעיקות על הנשמה. כך היה נוהג שנים רבות.
מעולם לא הרשה לעצמו לשכוח את השעות היפות, את אהבותיו הגדולות, את אהבותיו הקטנות, את תקוותיו, חלומותיו, עתיד ילדיו ומשפחתו. עד היום זוכר איציק את אותו ערב, לפני עשורים רבים, כיצד בעת ביקור מקרי בגלריה לאומנות ביפו, ביחד עם חברים וביחד עם גילה אשתו, כיצד לפתע החל לבו לפעום בפראות ופניו מתלהטות למרות החורף הקר שהיה באותו יום.
פתאום, כמו מתוך חלום רחוק, מתוך ערפל חיים בלתי מובנים, יצאה לאוויר העולם דמות אהובה, דמות בלתי מושגת, דמות מבועה מתנפצת ומתממשת. רותי קרבה אליו משום מקום. לא הכירה אותו בתחילה.
גם לו היו ספקות. השתנתה הרבה. עדיין הייתה יפה כל כך. עדיין זהרו פניה ביופי עדין וחיוכה חם ומתוק כמוכר וכאהוב עליו כל כך. אבל הייתה גם אחרת. גופה התעבה. היא הייתה אישה. אישה נשואה. בעלה התהלך בסביבה.
הוא ניגש אליה והיא הכירה אותו. החליפו מספר מילים והלכו לדרכם. הייתה זו הפעם האחרונה שבה נפגשו. עברו מאז אולי שלושים שנה, אולי יותר. מי יידע, וכשהוא זוכר זאת כעת, שוב מתכווצת בטנו בהתרגשות בלתי מובנת. ר ו ת י. אהבתו הגדולה הראשונה.
חודי הקוצים שעוטים את גופנו הולכים ומתכהים עם השנים. לא שחדלים להכאיב, אלא שפוצעים פחות. כבר אינך מדמם מהחיכוך המתמיד עם רעייתך. אתה מתרגל. כבר אינך נמצא במאבק מתמיד של אני נגדה, היא נגדי, אני והיא. פתאום אתה חושב "אנחנו".
פתאום, במקום שני יחידים יש לך משפחה. לכל אחד יש היסטוריה, לכל אחד צרכים ורצונות, ממש כמקודם, אבל כבר קל יותר להתפשר, כבר לא כל כך חשוב לנצח. איציק מוצא כעת שאפילו אם דרישותיה של גילה אינן שיא התום והצורך הלגיטימי, קל לו הרבה יותר להסכים ולספק אותן, מאשר לעלות על הבריקאדות כפעם.
גם גילה, דומה שהפנימה תובנה זו. לכל אחד יש צרכים. צרכיו של בן הזוג שונים. אפשר לוותר לו. האחד נוחר ולא ניתן עוד לישון ביחד, במיטה אחת, לא נורא, הם כבר לא כל כך צעירים, החיים זימנו להם דירה מרווחת יותר, אפשר להפריד. זה לא עקרוני עוד. לא הולכים בשל כך לרב. העיקר להעביר את החיים שנותרו בשלום.
