השמש הכה בחוזקה, מה שאומר שהקיץ הגיע. שמעון המכונה בפי כל (עכברוני) על
שום העכברים המטיילים במכולת שהוא מנהל בבלגן גדול שרוחש בפנים המכולת ומחוצה לה; את המכולת הוא מכיר מימי ילדותו כשהוריו ניהלו אותה. יחד עם ניהולה של המכולת הוא דואג לאזרחי העיר, כותב להם מכתבי תלונות למשרדי הממשלה, שולח בג"צים על מחדליהם של ראש העיר וחבר עוזריו. רוב היום הוא יושב ליד חלון המכולת שמשקיף אל בנין העירייה וחולם להיות ראש עיר. פניו מגדלות זיפי זקן שגידלו שיבה, עיניו היוקדות , מלמדות על סערת רגשות המתחוללת בקרבו בגין נעמה אשתו עבת הכרס, שלא מוכנה לתת לו יד בניהול המכולת, היא מעדיפה את הבית, למרק את ריצפתו וקירותיו, לבשל את האוכל שהוא וילדיהם אוהבים, ואחרי מטלות היום, לשבת מול הטלוויזיה לצפות בטלנובלות.
כשהגיע לביתו בשעות הערב המאוחרות, ילדיו התקלחו ושכבו לישון,הוא אוהב את הבית המבריק, בדיוק ההפך מחנות המכולת, כל כך היה רוצה שנעמה תיתן יד בעסק, אנשים יבואו יותר ולא יברחו בשל הזוהמה בחנות.
"כולך מים, מה אתה מזיע כל כך"?תמהה נעמה בפנים מודאגות.
"כי חם היום, אני מאד עייף והפעילות בסניף הורגת אותי".הוא הניח את מפתחות מכוניתו במקומם הקבוע, והניח את רגליו על דום הכורסא.
"עוד פעם הסניף"...מלמלה נעמה ופנתה למטבח להכין לשמעון ארוחת ערב.
"כל העיר עטופה עם כרזות שלי".התגאה שמעון במערכת המשומנת בהרצתו לראשות העיר.
"מה אתה מוכר שמעון...? זה לב העניין".ענתה נעמה כשהיא מניחה לפניו שתי ביצים עין חמות ומתובלות בפלפל שחור וזעתר, הניחה לפניו שני כריכים שמרחה עליהם חמאה.
"אני מכיר הכי טוב את העיר, אף אחד לא ייקח זאת ממני".ענה לה שמעון וטבל את הכריך בביצת העין החמה.
"ולמה המועמדים האחרים הם עולים חדשים... הם לא מכירים את צרכי העיר כמוך"? תמהה נעמה והסירה את הסינר של המטבח ממותניה, אחרי שסיימה להדיח את הכלים.
"אני לא צריך לומר הרבה, את מכירה היטב את הפעילים שלי".הוא הביט ברעייתו משווע למילה טובה.
"אני מכירה, הם יודעים היטב כיצד לנצל אותך, אוכלי חינם"... היא ניגשה לארון הבגדים, שלפה מגבת ותחתונים וניגשה למקלחת.
"שמעון לראשות העיר, כי הגיע הזמן ליוזמה, אמינות ועשייה, איזו תמונה יפה".משועשע הכריז בקול רם על הכתוב בכרזות העיר.
"פעם ראשונה שתושבי העיר רואים אותך מגולח".צחקקה נעמה והתירה את שערותיה הארוכות מהגומייה המקושטת בצבע תכלת שהיו אסופות בה.
"תודי שזאת כרזה אמינה למי שרוצה להיות ראש עיר".נעמה חייכה והתקרבה אל שמעון, נישקה את שפתיו ונתקלה ברטיבות דביקה של פניו.
"מה זה, אתה מרגיש טוב?תראה אותך, נראה שקר לך, כל הגוף שלך רטוב".הוא הביט בה תמה כמה היא דומה לאימו בתכונותיה, גם היא לא נתנה בו אמון.
"אתמול דיבר ברדיו פעיל שלי ושיבח את מעשי בעיר".אמר שמעון ופניו חייכו.
"מה הוא אמר"?התעניינה נעמה, מברישה את שערותיה הרטובות אחרי המקלחת.
" שכל המועמדים ראויים אבל שמעון הראוי ביותר. הוא מתאים ומכיר הכי טוב את הבעיות האמיתיות של היישוב. ואם יתנו לו צ'אנס, העיר הזאת תרוויח איש שיקדיש את כל מרצו למען העיר בכנות הכי גדולה ואמיתית".על פניו שניבט בהם מבע ספקני וחסר בטחון, נמרח חיוך מאיר עיניים.
"זה רק רדיו, הוא אמר כי הוא רוצה לקדם את עצמו".ענתה נעמה והורידה מעל פניו את החיוך המנצח.
"את לא מאמינה בי, לא כמו פעם". נעמה לא ענתה, היא יצאה לחצר וצפתה על הרחוב ועל כרזות שלושה מועמדים מתחרים על משרת ראש העיר; על התמונה הגדולה של שמעון, שניבטה בחיוך מהכרזה, מישהו מרח אודם על שפתיו ומנחירי אפו ציירו שפמפם של עכבר.
"עם וונדליזם כזה אתה רוצה לתפקד כראש עיר"? הכבידה את דאגתה בשאלות שיש בהן ספק ואי וודאות.
"זה רק ציור אל תיקחי ללב, הוונדליזם של הציבור הזה נובע מתחושות המרירות והקיפוח שפיתח במשך השנים".הביט בה ולחץ בעצבנות חוזרת ונשנית על לחצן העט ששלף מכיס חולצתו.
"דווקא מתאים לך שוויון נפש כזה, במכולת אתה לא עושה יותר מזה, והיא נראית ככה, בגלל זה מציירים על התמונה שלך ולועגים לך".היא הניחה על השולחן אבטיח עסיסי וגרעיני חמניות, בדיוק כמו ששמעון רגיל מזה שנים.
שמעון נשאר בחצר והביט על הרחוב שבו גדל וינק את הריחות ואת דרך החיים של האנשים בישוב, הוא אהב את מנהגי אותם ראשונים שהגיעו עם הוריו מעיראק והקימו את הישוב מהכלום, רק מהתקווה, ואת האווירה שיצרו ובעיקר מנהגים, והדרך לעשייה שהשאירו אצלו כנכס.
