רצח במות התום בחצר / רונן
1
"! זו לא תעלומה רגילה." הוא אמר בפנים רציניות והיא, כמו תמיד, לא ידעה אם הוא צוחק או מדבר ברצינות. הפעם, זה מאוד לא התאים לנסיבות באופן שהיא לא הצליחה להסביר לעצמה. כמו הרגשה כללית רעה אבל כששום דבר לא באמת כואב. אף פעם אי אפשר לדעת אצלו. זה לא רק בגלל שהוא גבר. המוח שלו באמת פעל אחרת. מבריק אבל משונה. כשמשהו היה מטריד אותו הוא לא יכל להשתחרר מזה. זה רדף אותו כמו דיבוק עד שמצא הסבר שהניח את דעתו. כמו בפעם ההיא בכיתה ב' כשהוא שאל את המורה רותי למה היא לא באה היום עם המכנסיים הירוקים. תמיד היא באה עם המכנסיים הירוקים בתחילת השבוע עמד והסביר לכיתה שהתפקעה מצחוק. רציני עד אימה. אבוד בחיפוש אחר התשובות שיחזירו את הסדר לעולמו. רק אחרי שהמורה רותי הודתה במבוכה שהרוכסן של המכנסיים הירוקים ניקרע התיישב מרוצה והניח לשיעור לחזור למהלכו התקין.
יום אחד הוא הודיע לה שהוא יהיה הרקול פוארו והיא תיהיה מיסיס מארפל. היה זה אחר צהריים חם ולח במיוחד. הים כאילו שלח לכיוונם מטח אחר מטח של חום ולחות. מיוזעים הצטופפו בחצר הקטנה שמאחורי ביתו בצלו של עץ הדקל. כשהשתכנע שהיא באמת לא יודעת על מה הוא מדבר הופיע בביתה עם ערימה של ספרים ולא הסכים לדבר איתה עד שקראה את כולם. הוא אפילו בחן אותה בכדי להיות בטוח. התעלומה הראשונה שלהם הייתה לגלות מי גונב את העטים מהקלמרים בכיתה. אחרי חקירה וחשיבה מאומצת הגיע למסקנה שזה ארז, הבן של השמש. באחת ההפסקות הם קראו לו לחדר גאוגרפיה. ישי סגר את הדלת וסיפר לארז למה לדעתו הוא זה שגונב את העטים. הציג בפניו רשימה של חשודים ובתהליך אלימנציה פסל אחד אחד עד שרק ארז נותר ברשימה. ארז לא אמר כלום וגם לא הכחיש. אפילו לא איים לפרק אותו במכות כמו שהיה תמיד נוהג לאיים אולי מפני שגם היא היתה שם. ארז פשוט הלך משם והגניבות פסקו. היא אהבה להסתכל עליו כשהיה שקוע במחשבות. המשקפיים המכוערים שלו גולשים לקצה אפו המנומש בעת שמבטו נשלח לחלל, תר אחר מחוזות בהם הם לא היו דרושים לו. שיערו בוער כאילו רק על מנת להמחיש את מה שמתרחש מתחתיו. המחשבה על השיער שלו לא עשתה לה טוב והיא ניסתה לחשוב על משהו אחר. כמו למה זו לא תעלומה רגילה ולמה המחשבה על הדקל השרוף מאחורי ביתו כל כך כואבת.
2
" דר' אנחנו באמת כבר לא יודעים מה לעשות."
הוא הביט בשלושתם. האם בשימלתה הפרחונית ובשיערה הפרוע. למרות שידע שהיא בת שישים ושלוש סימני הגיל טרם הופיעו בפניה הכבדות. שקיות אפורות של דאגה היו תלויות מתחת לעיניה. בגדיה השחורים , החליט, לא היו רק תוצאה של הנסיבות. ידיה היו מונחות בחיקה כמו ציפורים פצועות. הוא חש שהיא מתבטאת טוב יותר כאשר היא נעזרת בידיה אבל עכשיו, אולי בגלל נוכחותו, בחרה לרסן את עצמה. כופה שתיקה על ידיה. האב ישב לידה בחולצה מכופתרת שהצוארון שלה כבר התחיל לאבד מצורתו המקורית. פניו ארוכות ומתוחות והוא הזכיר לו את הרזה מ'השמן והרזה'.
"אתמול, כשחזרנו הביתה מצאנו אותה בסלון גוזרת דגלים מתוך האנציקלופדיה."
"קנינו לה אותה לבת מיצווה ושילמנו בתשלומים." הוסיף האב
"ובשבוע שעבר הבקבוק של הפטל שכב פתוח על השיש והכל נזל על השיש ועל הריצפה והיא רק ישבה שם והסתכלה איך הכל נוזל."
"בקבוק גדול של שני ליטר." הוסיף האב והשתתק כשהאם הסיטה את מבטה לכיוונו.
"ולפני כן היא זרקה חלק מהבגדים שלה לפח. טוב ששלמה שם לב כשהוא זרק את הזבל. אפילו את הביקיני האדום שקנתה בקיץ ואפילו לא לבשה אותו פעם אחת." האם הביטה בשלמה שפתח לרגע את הפה, עצר, ואז סגר אותו. "אנחנו מאוד מודאגים דר'. לא יודעים כבר מה לעשות. עברה כבר חצי שנה."
"היא זרקה את כל הבגדים שלה?"
"לא. רק חלק." אמרה האם מנסה להבין למה הוא רומז.
"איזה דגלים היא גזרה מתוך האנציקלופדיה?"
"דגלים, אני יודעת איזה דגלים?"
"היא גזרה את כולם?"
"לא." ענתה האם בביטחון. "את דגל ישראל היא לא גזרה. כי בדקתי."
שלמה הנהן בראשו כאילו לאשר שאין להעלות על הדעת שהבת שלו תגזור את דגל ישראל.
"אתם אולי זוכרים איזה דגלים היא כן גזרה."
"אני חושבת שאת הדגל של ארצות הברית והיה שם עוד דגל אחד שהכל לבן ובאמצע שלו עיגול אדום ודגל אדום שבאמצע היה פס לבן כזה לרוחב."
"וגם את הדגל של טורקיה וגם את של רוסיה. מה את מסתכלת עלי ככה כאילו אני לא יודע מה זה הדגל של רוסיה? זה זה עם הפטיש והזה, נו, שחותכים איתו את החיטה."
"בשבת שלמה ניסה לשמח אותה ושם את הדיסק שהיא נורא אוהבת של הלהקה הזו הדר' קספר של הארנבות. למרות שהנכדים עוד ישנו צהריים."
"ישי קנה לה אותו במתנה."
"ואז שהתחיל השיר הזה."
"זה השיר שהיא הכי אהבה. היתה עושה צמות וקופצת בכל הבית."
"את לא מבינה את סתם ילדה קטנה." ניסה שלמה לזייף.
"היא קפצה מהמקום שלה והתנפלה על המערכת..."
הם הביטו בחשש הצידה אבל לא הייתה שום תגובה.
"נורא נבהלנו, אתה מבין, כי בדרך כלל היא רק יושבת ככה בשקט."
"הוציאה באלימות את הדיסק החוצה."
"וזה גם מדאיג אותנו."
"ושברה אותו לחתיכות. חתיכות כאלה קטנות."
"ואפילו נחתכה קצת באצבע."
"זה הדיסק שישי קנה לה מתנה ליום הולדת."
"אולי בגלל זה."
"אולי?!"
"אז למה היא שברה אותו?"
3
היא חיכתה לו לפחות חצי שעה בחצר עד שהופיע עם פאה מגוחכת על ראשו. פאה בעלת שיער שחור דליל שפסוקת רחבה חצתה אותה כמו שביל אש לכל האורך. שערות אדמוניות סוררות בצבצו מתחתיה אבל נראה שלא היה איכפת לו. שפם עכברי תואם היה מודבק על שפתו העליונה שלא הצליח להסתיר את חיוכו הכבוש. מכיס חולצתו ביצבץ ראשה של זכוכית מגדלת.
"מאדם מארפל מון שרי. ז'ה מאפל הרקול פוארו. אשנטה מאדם." פנה אליה במבטא צרפתי מוגזם, כרע על בירכו ונשק לידה. השפם המגוחך דיגדג את ידה. היא רצתה לחזור ולומר לו שהיא לא מתאימה להיות גברת מארפל. אולי היא יותר מתאימה להיות קפטן הסטינגס, אבל אז הוא יתחיל שוב במחול השמות שלו. בשם האמיתי שלה סרב להשתמש. כששאלה אותו פעם למה הוא לא קורא לה בשמה? ענה שהשם שלה לא עומד בקריטריונים. אחרי כמה ימים הוא נתן לה פתק עם שמות של בנות וביקש שתבחר בשם חדש. ברשימה היו שמות כמעט נורמליים כמו: הלה ואביבא ב-א' וגם שמות מאוד מוזרים שהוא המציא כמו: רביבר, הדסדה והללה. כשסרבה לבחור בשם חדש התחיל לקרוא לה היפהפיה או גברת מארפל. כל זה היה חלק מהשיגעון שלו לפילנדרומים. מילים, מספרים או משפטים אשר ניתן לקרוא אותו משני הכיוונים, משמאל לימין ומימין לשמאל. היתה תקופה שבכל השעורים הוא לא היה מקשיב ורק מנסה להמציא פילנדרומים חדשים. הוא היה מאוד מרוצה משמו – ישי, שהיה פלינדרום. כאילו הגורל בחר בו לתפקידו.
"מי דופק קפוד ים." אמר עם חיוך כאילו קרא את מחשבותיה. "רצח במות התום בחצר." היה שם לסיפור בלשי פילנדרומי שהוא אמר שיכתוב פעם. סיפור שאפשר לקרוא אותו מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף. "אז את כבר יודעת למה התעלומה הזו אינה רגילה?" היא לא ידעה והוא ידע שהיא לא יודעת. זו רק היתה אחת מהדרכים שלו להכניס את המשתתפים למצב הרוח המתאים. לשאול שאלות מוזרות שאף אחד לא יודע עליהן את התשובה.
"אנשים הם כמו אוטמטים." הסביר לה פעם כששאלה אותו איך הוא לא מפחד להציק לאנשים עם כל כך הרבה שאלות משונות.
"את צמאה?" לא. ענתה.
"את מפחדת?" קצת. הודתה.
"מישהו מאיתנו ימות?" היא לא ענתה. שתקה. נועצת את הציפורניים עמוק בבשרה כופה על ידיה דום שתיקה.
"אם היה עכשיו בא איש ירוק ממאדים ומבקש ממך לק מהגלידה בצבע מנגו היית נותנת לו." היא חשבה כמה שניות על התשובה ולפני שהספיקה לענות לו שאל שוב "ואם בדיוק להפך והיה בא איש אדום מכוכב בצבע מנגו ומבקש לק מהגלידה הירוקה שלך היית נותנת לו?". היא הרגישה שהשאלה שלו מלחיצה אותה והתחילה לבכות. לא בכי מוגזם כמו בסרטים. בכי שקט כזה. בכי שבוכים רק מבפנים עד שהכול מתמלא ואז פתאום מטפטפות הדמעות החוצה בלי שום סיבה.
"את רואה." אמר מתעלם מהדמעות. "כששואלים אנשים שאלות הם באופן אוטומטי מנסים לענות עליהן. אפילו כשהם מחליטים לא לענות מבפנים הם כבר יודעים. חושבים על התשובה. אם מתבוננים בהם היטב אפשר ממש לדעת מה התשובה גם אם הם לא אומרים אותה. נכון שאת לא יודעת למה התעלומה הזו לא רגילה?" היא רצתה לענות שלא אבל החליטה לשמור את התשובה לעצמה. אם הוא מתבונן בה עכשיו הוא ידע אותה לבד.
"טוב אז אני אגיד לך למה. כל תעלומה מתחילה במוות. סדר הדברים הנכון הוא: שהרוצח רוצח מישהו, אחר כך מתגלה הגופה, עושים חקירה ובסוף מגלים מי הרוצח. אם זו תעלומה טובה אז הרוצח הוא האדם היחידי שלא חשדנו בו. במקרה שלנו סדר הדברים השתבש."
גם לה היתה תחושה שסדר הדברים השתבש. למילים כבר לא היה את הטעם הנכון. הצלילים היו שורטים ועם קוצים ומהצבעים היא נורא פחדה. לא מכולם, אבל היא לא רצתה להזכר מאיזה כן.
"למה הוא השתבש? את בטח שואלת את עצמך." כשמשכה בכתפיה יותר מחוסר יכולת לענות מאשר חוסר אכפתיות המשיך. "טוב אם היית חושבת על זה קצת בטח היית מגיעה לאותה המסקנה. אנחנו יודעים מי הרוצח, נכון? ואנחנו גם יודעים את שעת הרצח ואת שיטת הפעולה. הדבר היחידי שאנחנו לא יודעים." כאן עצר ושתק לכמה שניות להגדלת הדרמטיות של דבריו. תמיד היה עושה את זה לפני שהיה מנחית את משפט המחץ. "אנחנו לא יודעים את זהותו של הנרצח. את חייבת להודות שזו אינה תעלומה רגילה. מישהו מת, מישהו הרג אותו ובכל זאת אף אחד לא מת. זה נשמע לך הגיוני?"
היא משכה שוב בכתפיה. רק שימשיך לדבר. שימשיך לקרוא לה גברת מארפל או היפהפיה או אפילו אביבא עם 'א' בסוף.
4
שלחו חוקר. תמיד שולחים חוקר כשמישהו מת. זה חלק מהתעלומה. הוא לא הציג את עצמו כחוקר וכולם קראו לו דר', אבל היא ידעה שהוא חוקר ברגע שאמר שקוראים לו נתן. זה אפילו הצחיק אותה כי היא דמיינה לעצמה שקוראים לו אותו הדבר גם כשהוא הולך וגם כשהוא בא וגם שהוא אחד שכבר לא יכול לקחת. היא צריכה לספר את זה לישי. הוא ידע להעריך את המחשבות האלה. אבל אז הגיע הצבע הדוקר עם הקוצים והם היו צריכם להפסיק. היא דווקא רצתה שימשיך והיא לא תצטרך להזכר בדקל השרוף שבחצר.
5
- את יודעת מה הגדולה שלה?
- של מי?
- של אגתה כריסטי. אלא מי.
- מה?
- שהדמויות שלה הפכו לאמיתיות. אם תשאלי מישהו ברחוב אם הוא שמע על הרקול פוארו קרוב לוודאי שהוא יגיד שכן. אם זה יהיה בחור צעיר סביר להניח שהוא יחשוב שזה גם היה מישהו אמיתי. בשר ודם. כל כך הרבה שחקנים ניסו לגלם את הדמות של פוארו עד שהדמות עצמה קיבלה ממשות. חיים משל עצמה.
- היא הרגה אותו בסיפור האחרון שלו. נכון?
- כן! זה סיפור שהתפרסם לאחר מותה. תחשבי איזה גאון היתה. לכתוב על פי אותה קונבנציה, אותה נוסחה, שוב ושוב ובכל זאת להצליח לרתק כל כך הרבה קוראים בכל העולם.
- היא כל פעם היתה צריכה להמציא את עצמה מחדש.
- לא רק זה. הדמויות שלה קמו לתחיה. תחשבי כמה אנשים היו צריכים למות בכל מני מיתות שונות ואכזריות רק בכדי שפוארו יזכה לחיי נצח.
- אף פעם לא חשבתי על זה ככה. אבל הדמויות שלה לא מתו באמת.
- למה?
- כי הן היו פיקטיביות.
- לא בטוח. מישהו אמיתי צריך למות בכדי להמשיך לחיות.
- פוארו הוא אמיתי?
- אולי.
- ופוארו מת?
- מה את חושבת? אולי בגלל זה היא הרגה אותו. אולי רק אחרי שפוארו מת הוא הפך לאמיתי. את לא חושבת?
6
הדעות לא היו חלוקות לגבי השעה. כמה דקות לכאן או לכאן לא שינו הרבה. כולם ידעו בדיוק מתי זה קרה. היו רעמים בדיוק אחרי שהאישה הפסיקה לצעוק ואחרי זה רעם חזק במיוחד. לא ירד גשם. זה שודר בטלויזיה דקות מעטות לאחר מכן ואחר כך בשידורים מחזוריים עוד פעם ועוד פעם כמו תמיד שאין להם משהו חדש להראות. לא היה ברור בדיוק מה קרה. הראו את החצר של הבית של ישי מרחוק ורק הפרשנים ניסו להשלים את הפרטים. המצלמה כל פעם בסוף כל שוט התמקדה בדקל הבוער. כאילו שהוא כל הסיפור. בבת אחת הגיעו לשם המון אנשים אבל משהו היה חסר. כמו בתמונה שצריך לצבוע או כמו בציור של ג'קי ביום שישי שצריך למצוא את הילד שנעלם או את האבא. מכוניות של שרותי ההצלה הטילו צללים מחזוריים שחרכו את העיניים. צבע אחד היה כחול ואת השני היית צריך לצבוע בעצמך. היה שם עוד משהו שחסר משהו שאי אפשר לראות. איך בכלל אפשר להרוג דמות פיקטיבית? תמיד אפשר לקרוא ספר אחר שבו היא עדיין בחיים.
7
הם ראו את הסרט ביחד אצלו בבית. היא ידעה שהוא ישאל אותה אבל לא היתה מוכנה למה שקרה אחר כך. לא היא לא חושבת שבנים, או גברים לצורך העניין, לא יכולים להיות ידידים טובים. כשהארי פגש את סאלי זה רק סרט. לא צריך לבנות פילוסופית חיים על פי סרט. אז אנחנו ידידים טובים? שאל והיא הסכימה. וידידים הכי טובים עוזרים אחד לשני. אז את תעזרי לי להבין?
הנשיקה הראשונה הייתה יותר בגדר של ניקור מהוסס. כאילו שפתיהם היו מחושמלות וברגע שהן נפגשו פרץ ניצוץ שהרחיק אותם במהירות זה מזו. פרץ רוח פתאומי ניער בחוזקה את כפות הדקל שתיארו את המתרחש בהתרגשות יתרה.
הנשיקה השנייה הייתה מעין אקט של אומץ. כמה זמן הם יחזיקו מעמד כששפתיהם הבוערות מהודקות או עד שתגמר להם הנשימה. הנשיקה השלישית הייתה סוג של מחקר רטוב. לא שזה לא היה נעים אבל זה היה מוזר. לקראת סופה היא הרפתה את שפתיה והרגישה איך כל גופה משתחרר. ללשון שלו היה טעם מוזר כמו מסטיק מנטה עם קינמון והיא היתה נורא מחוספסת.
8
החוקר – נתן, היא צריכה לזכור שקוראים לו נתן - הביט בתמונות. הוא הראה להם אותן. היו שם תמונות של ילדים. ילד וילדה ליתר דיוק. הילד נראה כבן ארבע חמש והילדה כבת שנתיים. היו שם גם תמונות של אדם מבוגר. בתמונה אחת הוא נראה מחזיק את הילד כשהיה יותר קטן על הבירכיים. בתמונה אחרת החזיק את שניהם על הידיים. חלק מהתמונות היו בחוץ. חלק היו בחצר כשמאחוריהם עמד לו גזע של עץ. היא ידעה שמשהו שונה כעת בדיוק כמו שידעה איזה עץ זה. לא היו לו שם משקפיים למרות שהיא ידעה שהיו צריכים להיות. השיער של כולם בתמונות היה חסר צבע למרות שהן היו תמונות צבעוניות. גם לשפתיים של הילדה הקטנה לא היה צבע. אפילו הגזע של העץ לא היה שחור.
9
כשהוא בא שוב עם הפיאה המצחיקה רצתה להגיד לו שהוא נראה מגוחך אבל פתאום היא ניבהלה ושתקה.
"את לא חושבת שזה מוזר?" שאל אותה. כשפתאום כל מני מילים או קולות בחיים שלנו מקבלים משמעות מיוחדת. היא חשבה שהיא מבינה על מה הוא מדבר. זו יכולה להיות סתם מנגינה או שיר או צלצול אבל ברגע שאנחנו בוחרים אותה כצלצול של הנייד שלנו אנחנו מפתחים מעין רגישות אליה כמו לבכי של תינוק. או אם קונים מכונית חדשה פתאום שמים לב כמה הרבה כאלה יש בכביש. את מבינה מה אני מנסה להגיד? כשמילים חסרות משמעות פתאום מקבלות משמעות מיוחדת עבורנו? מילים כמו 'נחש צפע'.
שוב השאלות האלה שרק הוא מבין אותם ורק בסוף תבוא ההבנה שלה. היה רצח אבל אף אחד לא מת. איך זה יכול להיות? אולי אם היא תבין מה היה המניע. תמיד כשמוצאים את המניע גם מוצאים את הרוצח. אבל במקרה הזה צריך למצוא את הנרצח. זה היה נורא מבלבל.
"תנסי אהבה בתור מניע."
אהבה? אהבה כמניע לרצח? אהבה זה מניע בכדי להציל מישהו לא בכדי לרצוח.
היה לו את החיוך המיסתורי הזה. הוא ידע תמיד לפניה מתי היא מתחילה להבין. כמו שנכנסים לחדר חשוך ושניה לפני שהעיניים מתרגלות יש רק תחושה כזאת שרואים כמעט.
"את מתחילה להבין."
היא לא הבינה אבל אמרה שכן כי אולי הוא ישאר ויקרא לר היפהפיה. רצתה לספר לו על החוקר הפילנדרומי שבא. אבל הוא בטח כבר ידע עליו.
10
קולה החזק והמונוטוני של האישה נשמע מבחוץ. חוזר על עצמו שוב ושוב. היא ידעה מה היא אומרת אבל לא רצתה. נתן הרים את מבטו ובחן אותה במבט מוזר. הרקול פוארו לחש לו משהו באוזן וכשראה שהוא לא מבין משך בידיו לצדדים לאות יאוש ויישר את המשקפיים המכוערים על אפו. הוריה נכנסו מבוהלים. לפי פרכוסי הידיים של אמא ידעה שהייתה להם שיחה סוערת בחוץ. לאבא היה את המבט הזה ואמא החזיקה בו חזק מתחת לזרוע. נתן שלח אותם מהחדר והמשיך להתבונן בה במבט פילנדרומי. גם אם הוא יסתובב בגבו אליה הוא יוכל להמשיך להתבונן בה. ישי, כמו פוארו מגוחך, ניסה להסביר משהו. החיים אינם פילנדרום. אבל המתים כן. טענה מולו. הוא חשב על זה רגע ואז נשמעו רעמים מבחוץ. מוזר לא היו בכלל ברקים. נתן זע בחוסר נוחות בכיסאו ולולא הרקול פוארו אולי היה עוזב את החדר יחד עם הוריה.
ישי סילסל בשפמו המודבק. את קרובה לפיתרון של התעלומה. באמת? למורה רותי בכלל לא היו מכנסיים ירוקים. מה היה צבע המכנסיים שלה? היא בכלל לא ידעה. אולי באמת היא תיהיה גברת מארפל. פעם אחת היא רצתה להיות כמוהה ואז הבינה שהיא יכולה רק כשזה עכשיו. עכשיו? שאלה את עצמה. נתן הסתכל עליה לא מבין אבל עם הבעת הקלה. פוארו הניד בראשו לאישור. גבו כפוף יותר ועיניו הרבה יותר מבוגרות. שערו הפך ליותר חום ערמוני ופה ושם נראו חוטים של כסף. לא כמו השיער בצבע... איזה צבע היה לו?
אם מתים מספיק אז מישהו גם נשאר בחיים – הזכיר לה. היא ניסתה להתרכז. זה היה כנראה רמז חשוב. שוב התחילה האישה בחוץ לצעוק. הלוואי שהיא תשתוק קצת. הצעקות שלה מפריעות לה להתרכז. הרגישה שהיא כמעט אוחזת בקצה החוט של הפיתרון. הרבה אנשים חושבים שהרקול פוארו היה אדם אמיתי. זה מאוד לא התאים לנסיבות באופן שהיא לא הצליחה להסביר לעצמה והיא כבר לא ידעה אם הוא צוחק או מדבר ברצינות. הוא אמר בפנים רציניות: "זו לא תעלומה רגילה!"
אבל החיים זה לא פילנדרום ובחוץ בדיוק השתתקה האזעקה של "צבע אדום".
החצר והדקל השרוף, נזכרה. עדיין יכלה להריח אותו. עוד מעט צריך להכין ארוחת ערב ולהשכיב את הילדים לישון.
אביבא. אולי בכלל צריך לקרוא את זה הפוך. מהסוף להתחלה כמו את היפהפיה.
תם ישי תם ורק כפות ידיה נותרו שותקות.
שתיקה, זה גם סוג של פילנדרום
© כל הזכויות שמורות לרונן
