עם היוולדו, העניקו לו הורים בעלי מעוף את השם יעד, שם שהאכיל אותו מרורים בשנות ילדותו והתבגרותו. משעמדו בני כיתתו על משמעות שמו, פיתחו התעניינות אובססיבית יומיומית ביעדיו, והוא הפך מטרה לחיציהם המושחזים. לא עזרו ניסיונות הניחומים של הוריו שגם לולא השם המיוחד, היו בני התשחורת מוצאים בכל מקרה סיבה כזו או אחרת להתעלל בו, כפי שהתעללו בבן דודו ליאור בשל מספר קילוגרמים עודפים, או בנעמה, שכנתו מהכיתה המקבילה, בגלל משקפיה.
עם התבגרותו, המשיך השם לרבוץ כעול כבד על כתפיו, אך מסיבות אחרות: שאלות בנוסח "מה כבר השגתי בחיי", החלו להתרבות ולהציק. גיל השלושים פקד אותו והוא עוסק כבר שנים בעבודה שגרתית ומשמימה במשרד הנהלת החשבונות של החברה בה עבד. את מקצועו בחר ללא חדווה יתרה או השקעת מחשבה מעמיקה, ואחרי יותר משש שנים במקצוע קצה נפשו בחישובי שכר ואחוזי ריבית. התחושה שלא עמד בציפיות השם שנתנו לו הוריו החלה לכרסם בשביעות רצונו מחייו.
את ייעודו בחיים מצא יעד במקום ובעיתוי הכי פחות צפויים - בשבת אחת קיצית בשעה שרחץ בים - וכפי שקורה לרוב, כאשר האירוע המכונן התרחש לא היה לו כל מושג שהדבר עמד לשנות את חייו. הוא השתכשך בין הגלים, חש שדבר מה נדבק לגבו והפנה במהירות את ראשו לאחור. ראה יצור שקוף מתדלדל מאחוריו וזינק קדימה בבהלה, זיכרון המדוזה שנצמדה לגופו בילדותו בשעה ששיחק בים עדיין צרב בבשרו. משהסתובב הבחין בטעותו וצחק לעצמו: בסך הכל שקית ניילון שקופה. יצא מהים והצטרף לאשתו שישבה על כיסא נוח. סיפר לה על הבהלה שפקדה אותו והזכיר את האירוע מילדותו. "לא שמעתי שהשנה הגיעו מדוזות לחופי ישראל", העירה אשתו. שקע בכיסא לידה ועצם את עיניו.
ואז בדיוק הופיע הדולפין המת. לא, הוא לא ראה כל דולפין, מת או חי, באותו מעמד; את הדולפין המת ראה יום קודם בטלוויזיה בתוכנית שעסקה בנזקים שמסב האדם המודרני לסביבתו. דובר שם על מכת הפסולת הפלסטית הבלתי מתכלה שמתרבה והולכת וממלאת לאט לאט את כדור הארץ בלי כל יכולת להיפטר ממנה, הראו איים צפים של שקיות ניילון ופסולת פלסטיק אחרת שכובשים שטחים נרחבים מהימים והאוקיינוסים והדגישו במיוחד את הנזק ששקיות הניילון גורמות לבעלי החיים הימיים שנוהגים לבלוע אותן, כפי הנראה גם הם מתבלבלים בינן לבין המדוזות. דולפינים, לווייתנים ודגים רבים מתים במספרים עצומים כתוצאה מבליעת שקיות, נאמר שם, וגם הוצג ניתוח של דולפין מת שמקרביו הוצאו שקיות ניילון שלמות.
יעד החל להתפתל בכיסאו, השקית שנשארה מאחור בתוך הים לא נתנה לו מנוח. מאז שביקר לראשונה בריף הדולפינים באילת, התחבבו עליו היצורים המקפצים בעלי החיוך הרחב והמזג הידידותי. כבר ראה בעיני רוחו דולפין בולע את השקית "שלו" וגוסס לנגד עיניו. איך הוא יכול לשבת כאן בשקט? קם והחל לצעוד לכוון המים ושמע בגבו את אשתו אומרת בתרעומת: "עוד פעם לים? אני כבר רוצה ללכת הביתה!" גמגם שמיד חוזר ונכנס למים. מצא את השקית ובדרכו חזרה לחוף אסף עוד מספר שקיות שמצא, גם במים וגם על החול. הכניס אותן אל תוך פח אשפה וחזר לאשתו. לא כל כך ידע מה לענות לה כששאלה בתמיהה על מעשיו.
בלילה במיטתו התהפך באי נוחות על משכבו, שאלות כבדות משקל הדירו שינה מעיניו. איך זה שבני האדם כל כך אדישים? כיצד ייראה כדור הארץ הזה שלנו בעוד דור או שניים? איזו ירושה אנחנו משאירים לילדינו ונכדינו? הוא ידע שיהיה תמים מצדו לחשוב שייצור הפלסטיק לסוגיו ייפסק אי פעם, מחאות והפגנות לא יועילו, יותר מדי אינטרסים מעורבים בעניין וגם אי אפשר ללכת נגד הקידמה, כיום אין לעלות על הדעת עולם ללא חומרים פלסטיים. והוא גם לא האדם המתאים להרים את נס המרד, הוא לא איש של התארגנויות והפגנות, הוא אדם מופנם וביישן. אבל משהו חייב להיעשות, אי אפשר להתעלם מהבעיה ולבחור במדיניות של בת יענה, לטמון את הראש בחול. תהיה זו בכייה לדורות...
לילה רדוף סיוטים עבר על יעד: להקות של שקיות ניילון פעורות פה רדפו בשצף קצף אחר דולפינים שנסו על נפשם, אנשים סהרוריים דידו בין הררי בקבוקים פלסטיים שכיסו כל חלקה טובה עד שלא ניתן יותר לראות אדמה או צמחייה. התעורר לבוקר יום ראשון נחוש החלטה: הוא יעשה ככל יכולתו לשינוי המצב.
גלית החלה להבין שקיימת בעיה כאשר החבילות שהניח בחדר האורחים בביתם, זה שאמור לשמש בבוא העת חדר ילדים, כבשו יותר ויותר משטח החדר. בתחילה, כאשר הביא את הראשונות, היא קנתה את התירוץ שמכר לה על החבר לעבודה שביקש מקום החסנה זמני עד שישכור מחסן. "בלאו הכי החדר ריק, אורחים לא באים אצלנו וצאצאים ממאנים בינתיים להופיע, אז מדוע לא לעשות טובה לחבר?"
לזכותו יאמר שלא קפא על שמריו, הוא שיתף את אביו בתוכניתו כבר למחרת האירוע בים: " לא יתכן שלא יימצא פיתרון, אני טוב בכימיה וגם אתה עוד זוכר משהו, שנינו יחד נתגבר על הבעיה אם נקדיש זמן ומאמצים רציניים", טען בהתלהבות שהדביקה עד מהרה גם את אביו. הוא הצטייד בכל הספרות הרלוונטית, קנה את החומרים הדרושים ושניהם פתחו במרץ בניסיון למצוא חומר המפרק פלסטיק.
הייתה לו כבר שיגרה קבועה: מיד אחר שיצא מהמשרד הקדיש תחילה כמחצית השעה לאיסוף החומר, ואז היה נוסע לבית הוריו ועובד שם לצד אביו שעה או שעתיים עד שאשתו דרשה שיחזור כבר הביתה. היא לא גילתה התעניינות רבה במהות הפרויקט שהוא ואביו שקדו עליו, והוא העדיף לא לשתפה בינתיים, גם ככה לא התלהבה במיוחד מהיוזמות שלהם בעבר.
איסוף החומר התקדם בצורה משביעה רצון: שקיות ניילון נמצאות בכל מקום, צריך רק להעיף מבט מסביב ולהרימם. גם לא נתקל בעוינות מצד אוספי בקבוקי הפלסטיק והזכוכית מפחי הזבל; ברגע שהבינו שהוא לא מהווה תחרות, אפשרו לו לאסוף את השקיות, והוא החליט לא לתת להערות בדבר "התמהוני הזה שאוסף שקיות ניילון", להעכיר את מצב רוחו.
הוא נאלץ להתחיל להביא חבילות גם לביתו אחרי המרד של אמו. האמת חייבת להיאמר, אמא דווקא גילתה סובלנות מרובה בשלבים הראשונים של הפרויקט, היא חרקה שיניים ושתקה נוכח ההתלהבות והדבקות במטרה שהפגינו בעלה ובנה, עד לאותו יום בו התמרדה והכריזה בתרעומת: "אי אפשר כבר לגור בבית הזה, הרהיטים נעלמו תחת הררי הניילון, את הטלוויזיה אינני מוצאת יותר, כל מי שנכנס אלינו הביתה שואל אם התחרפנו לגמרי!"
כדי להרגיע אותה פינה קצת חומר מביתה, צרר חבילות עטופות בנייר, העמיד אותן בסדר מופתי בחדר הפנוי בביתו וקווה בכל ליבו שהפיתרון יימצא במהרה, לפני שגם אשתו תתמרד.
למרבה הצער זה לא קרה; אמנם הניסויים לא נכשלו לחלוטין, היו הישגים משמעותיים בדרך, אבל לא בכוון הרצוי. השקיות מיאנו להתפרק, אבל הם הצליחו לנקותן מבלי להיזקק למים (יעד לא היה מעלה בדעתו לבזבז משאב יקר זה על ניקוי שקיות), נמצא החומר הכימי שמנקה אותן ביעילות ובעלות נמוכה ביותר. דבר מה נוסך הושג בתהליך עבודתם, אף שלדאבון ליבו היה מנוגד לחלוטין למטרה : במגע עם חומר מסוים הפכה חבילה גדולה של ניילונים לבלוק מלבני קשיח כמו אבן, דבר כבר לא יוכל לו. מפלס התסכול שלהם הרקיע מיום ליום ביחס ישיר לחוסר הסבלנות שגילו נשותיהן.
הפתרון הגיע, מבלי שהתכוונה לכך ומנוגד לכוונתו המקורית של יעד, דווקא מצד אשתו, ביום בו שמה רגלה בדלת ולא נתנה לו להכניס יותר חבילות לביתם. היא עמדה על מלוא חומרת הבעיה לאחר שביקרה בבית הוריו בלי ידיעתו. התפתח עימות קולני ביניהם: הוא מצידו ניסה בסבלנות רבה ליידע אותה על האסון האקולוגי המתרחש לנגד עיניהם, על השירות לאנושות ולעתיד כדור הארץ שהוא ואביו מנסים לעשות במאמציהם, אבל לשווא, היא בשלה: "או שאתה מפנה את הבית שלנו ושל הוריך מכל הזבל כבר מחר, או שאני ואמך עוזבות את הבית!" צעקה במלוא ריאותיה. לא עזרו ניסיונותיו לפנות לרגש האחראיות הקולקטיבית שלה וגם לא התחנונים לקצת אורך רוח עד למציאת פתרון; היא נקטה בצד הפגנתי והורידה מזוודה מהבוידם להראות לו שהיא רצינית. לבסוף, עצוב ומיואש, הצביע על חומת החבילות שמלאו כמחצית משטחו של חדר האורחים ושאל בטון מובס: "מה את רוצה שאעשה בכל זה, לא יכול להשליך את זה סתם ככה..."
"מצידי אתה יכול לעשות מזה רהיטים, לבנות בניינים או כל דבר אחר שיעלה על דעתך, רק תסלק את זה מביתי!" צרחה בקול ניחר.
מפעלי "יעד - תעשיות מחזור" החלו לקרום עור וגידים כבר למחרת, עם שכירת המחסן הראשון. ההתחלה, כמו רב ההתחלות, הייתה צנועה. הוא שיתף את תקוה אחותו בפרויקט החדש; כמורה לעיצוב במכללה הטכנולוגית בחולון היא גייסה את כישוריה ואת תלמידי מגמתה, וכבר בסיום שנת הלימודים הוצגו הרהיטים הממוחזרים המרהיבים שיצרו כפרויקט גמר.
ההצלחה הכבירה וההתעניינות במוצגים היוו זרז למפעל; תקוה לקחה שנת שבתון מהמכללה והפכה למעצבת הראשית של "יעד - רהיטים ממוחזרים" ועד מהרה החלו לזרום ההזמנות בקצב הולך וגובר.
אביו ריכז את מחלקת הבלוקים הממוחזרים מחבילות ניילון בגודל אחיד שנעשו במתכונת האב טיפוס שנוצר דרך מקרה תוך כדי ניסיונות הפירוק. הבלוק הממוחזר של יעד קיבל הכשר של מכון התקנים לאחר שהוכח חוזקו ויעילותו, והוא הפך להיט בקרב הקבלנים, גם בשל מחירו הזול וגם הודות למשקלו המועט שהֶקֶל מאד על עבודת הבניה. אבא היה זה שגייס צבא של מובטלים והומלסים לאיסוף שקיות הניילון, שילם מחיר הוגן לפי משקל החומר והבטיח להם הנחה משמעותית במחיר הבלוקים אם וכאשר ירצו להשתלב בפרויקט "בנה ביתך הממוחזר".
תוך שנה עשו כבר את המיליון הראשון ותוך שנים אחדות הפכו למולטימיליונרים. אשתו זקפה לזכותה את הרעיון למפעל, ויעד העניק לה את הקרדיט בנדיבות. היא אף הציעה לוגו למפעלי המחזור שלו: "אם לא תוכל לנצח אותם, השתמש בהם", אך הוא העדיף לוותר על הרעיון הזה, ריח של כישלון נדף ממנו.
את הפתרון לבקבוקי הפלסטיק, בעיה אקולוגית נוספת שהעיקה עליו רבות, מצא יעד הודות למלך הורדוס, בעת ביקור בעתיקות קיסריה שערך עם אשתו באחת השבתות. הוצג להם שם סרט ממוחשב על האתר, דרכו הומחש כיצד מהנדסי המלך שבנה את עיר הנמל הרומית פתרו את בעיית הקמת שובר הגלים ששימש מעגן לאוניות. הם בנו תיבות עץ ענקיות, השיטו אותם למקום המיועד והזרימו לתוכן מעין בטון קדום שבבסיסו אפר וולקני שהובא מרומי. עקב משקלן שקעו התיבות לקרקעית הים וכך, תיבה על תיבה על תיבה, נוצר הבסיס שעליו בנו את שובר הגלים.
יעד הצליח אך בקושי להתאפק ולא לקפוץ מכיסאו ולצעוק "אוריקה!" איך הוא לא חשב על זה? כל כך פשוט וכל כך גאוני! רק שמקום תיבות עץ ענקיות - אלפי בקבוקי פלסטיק מחוברים, ובמקום בטון - חול, פשוט חול...
הסכר הראשון בעולם העשוי מבקבוקי פלסטיק הוזמן ע"י ההולנדים ומבול של הזמנות לא איחרו לבוא. התחממות כדור הארץ בתקופתנו העלתה מאד את סכנת ההצפה של אזורים הקרובים לחופים בכל רחבי כדור הארץ, והעלות הנמוכה של הסכרים הממוחזרים של יעד מנעה כל אפשרות לתחרות.
פרס הנובל על תרומתו להצלת כדור הארץ מאסון אקולוגי הוענק לו בדיוק במלאת עשור למפעלו. ההודעה על הפרס הגיעה בעת משבר רציני שני שפרץ בינו לבין אשתו, הפעם סביב בחירת השם לילדם השלישי שאך זה נולד. יעד מייחס לאותה הודעה את הצלת נישואיו, כיוון שבעקבותיה אשתו התרככה וויתרה לו. בחגיגת ברית המילה שנערכה לילד, בן ראשון אחר שתי בנות, שנחוגה ברב פאר והדר על מדשאת האחוזה המשפחתית, הוענק לרך הנולד את השם שבחר לו אביו – חזון.
