"בוקר טוב חומד, יום הולדת שמח!" אמרה אימו שהציצה ממפתן החדר. הוא העיף אליה מבט, נלחם באור החזק שהציף את החדר. מאז השחרור הוא מעולם לא קם בשעה כה מוקדמת. השמש הפציע לא מזמן, רוח קרירה שיחקה בתריס הוונציאני של חדרו, ציפורים משכימות קום צייצו על עץ בחצר. בהחלט יום מצוין ליום הולדת, הוא חשב בליבו.
"רציתי לאפות לך עוגה" ולפתע חיוכה של אימו נטש אותה ופינה את מקומו למבט האומלל הרגיל שאכלס את פניה בימים אלה "אבל עבדתי עד מאוחר, אני כל כך מצטערת" היא הסבירה ופצחה בבכי. לפתע היא התחילה להמטיר עליו את כל הבעיות בעבודתה, הסכסוכים עם הקולגות, הבוס שלא הניח לה ושלל צרות רבות נוספות. לבסוף היא השתתקה הביטה בו מספר שניות, וברחה לעבודתה בצירוף כמה יבבות קולניות.
הוא נרדם תוך תקווה שהכול בעצם חלום.
הוא חלם על הצבא. חלומותיו בחודשים האחרונים תמיד חגו סביב הצבא. בחלומותיו הוא היה עדיין חייל יחד עם כל חבריו הרבים. החלומות היו כל כך אמיתיים ומלאי תוכן שלעיתים כשהיה מתעורר בחדר הוא לא הבין כיצד הוא נמצא בביתו אם לפני מספר שניות הוא חזר מפעילות יזומה בכפר, או ירד משמירה. לפעמים הוא היה מתעורר בבהלה באמצע הלילה מחשש שהחמיץ את הסיור והוא 'טוחן' את חבריו למחלקה. הוא ידע שכשהגבול בין מציאות לחלום מטשטש אז ניתן לומר בביטחון שהוא מאבד את זה. אבל הוא אהב את אותם חלומות, הם ייצגו את העולם שהיה מרכז חייו במשך 3 שנים. אותו עולם שאליו נכנס צעיר מלא חלומות, שאיפות, רצונות, שאלות ומשאלות ויצא הרבה לפני שהכול בעצם נגמר. הוא נפגש פעמים ספורות עם החברה אחרי השחרור אבל זה לא היה אותו דבר. בכל מפגש הוא חש ריקנות כואבת ומפחידה. כאילו הוא ניסה לדלות עוד טיפות ממימיה ריקה בשיא החום במדבר. לבסוף ההבנה שזה באמת נגמר חלחלה בו.
הוא השתנה יותר מדי וחברתם הרתיעה והפחידה אותו. העבודה הייתה ממשעממת, הבית לא מרגש כמו פעם, החברים בפנים רחוקים ולא קשורים, החברים בחוץ רחוקים ומשעממים. הוא התחיל להאשים את עצמו, אחרי הכול לא ייתכן שכולם לא בסדר. משהו בו לא בסדר, האש כבתה, אין טעם לדבר.
הוא התעורר שוב, במיטה הלחה, הוא הזיע עד עפעפי עיניו. הקפצה, אביר לילה ג', ירי על המוצב. הוא הביט סביבו מספר שניות, חושך צלמוות, עוד שרעף מיני רבים. הוא כנראה נרדם ויישן כל היום. צרצרים צרצרו בחוץ, מהקומה למעלה נשמעו צעקות השכנים, ממגרש החניה נשמעו צחקוקי הילדים ששיחקו כדורגל. הכול מסביבו שוקק חיים רק בו משהו קמל ומת. הוא הציץ במכשיר הטלפון כלום, רק תזכורת "יום הולדת 22 שמח, קשישא!". הוא קם לבסוף, התקלח, התארגן ויצא מהבית. תחילה בלי מטרה מוגדרת אך לבסוף החליט להטביע את יגונו בטיפה המרה. הפאב הקרוב המה אנשים. הוא נדחק בין כולם והתיישב על הבר. הוא שתה כוסית וויסקי, התבונן סביבו בריקנות, שתה עוד אחת וחוזר חלילה. אט אט כל החדר סביבו היטשטש, והמוזיקה והשאון התעמעמו, הוא הרגיש מצוין, ללא טיפת כאב. הוא חפץ לצאת לסיגריה, אך ברגע שהניח את רגליו על הקרקע הוא הרגיש כאילו הוא צונח מצוק ומיהר לטפס על הכיסא. "עוד שאט, אותו דבר" הוא ציווה על הברמן שצפה בו במעט חמלה ומיהר למזוג תוך כדי ויתור על מופע להטוטים עם הבקבוק. ואז הוא ראה אותה. היא הייתה מלאך. כל העולם מסביבו, מטושטש ולא ברור , כל הצבעים נמרחו והתערבבו, וכל הדמויות מסביבו נראו כמו גושים, צלליות של עצים שמתנועעים ברוח רק היא ברורה להפליא, תווי פניה וגופה כאילו פוסלו בידי אומן, ומסביבה הייתה הילה חזקה שגרמה לו לצמצם את עיניו בכאב. זאת אש התמימות, הגחלת הבוערת של היופי הפנימי שטרם הושחת. לא היה ברור לו אם היא אמיתית או עוד יצירת דמיון אך האם זה משנה?!
למרות שהוא המשיך לשתות היא הייתה עדיין שם ברורה ויפה מתמיד. היא לא הסירה ממנו את עיניה היפות. אותם עיניים שהיו כשתי שמשות מסמאות. רעד חלף בגופו אך הוא המשיך לנעוץ מבטים, מנסה להתחמם ממנה לפחות במבט. כי יותר מזה הוא חשש לעשות. "עוד אחת, אותו דבר". תלתליה האדמוניים נעו כמו להבות במדורה.
"מספיק ויל, בוא איתי לאוויר הצח"
היא כנראה באה אליו כשהוא התרכז בשתייה.
"מה שמך?"
"האם זה משנה?!" היא חייכה בתמימות "פשוט בוא!" היא דחקה.
"אני לא יכול לקום!"
"בוא" היא תפסה בידו ומשכה אותו בעוצמה מדהימה לעבר היציאה.
הם התרוצצו בחוץ שעות, לא דיברו מילה, ידיהם דיברו בשבילם. הוא האמין שכל עוד היא אוחזת בו הכול יהיה בסדר.
הם טיילו בפארק, קפצו בין ספסלים, זרקו אבנים לנהר ורצו בסמטאות האפלות כמו זוג ילדים. הם עלו לבניין הגבוה ביותר וצפו בשתיקה בנמלים שהתרוצצו על מרבדי האספלט המיניאטוריים, ידיהם עדיין היו שלובות זה בזו. הוא אחז בו כה חזק שידו הכחילה, הוא לא הסיר ממנה את עיניו, כמכושף. הכול חדל מלהתקיים מלבדה.
"עדיין לא אמרת לי את שמך"
"האם זה משנה?"
"זאת לא תשובה" הוא קבע "איך אני אדע שאת אמיתית?" הוא שאל בחשש.
"אתה חייב להאמין"
"אני מזמן חדלתי מלהאמין"
"אני כאן איתך, כל עוד אתה מאמין"
"לעולמים? לנצח?"
"אם תרצה לנצח" בחלק מהזמן הוא לא היה בטוח שהיא בכלל מניעה את שפתיה "אבל רק אם אתה מאמין".
"אם אתה מאמין, יש בך את הכוח להיות היכן שתרצה ועם מי שתרצה"
לא נכון, יש כל כך הרבה מקומות שאני רוצה לחזור אליהם, אבל אני לא יכול" הוא התחיל לבכות חרף הבושה.
"אבל אתה כל הזמן חוזר לשם"
"לא באמת"
"אתה צריך להאמין"
"אני לא שייך לכאן"
"אתה מאמין לי?"
הוא הביט בעיניה באהבה "תמיד, אני אוהב אותך"
היא חייכה "אז בוא איתי!"
"לאן?"
"לתמיד"
****
שדרן החדשות ברדיו דיווח על ביקורו של ראש הממשלה בבריטניה. שני ראשי המדינות החליטו לפעול יחד למען השלום במזרח התיכון. רקטת קאסם נחתה בקיבוץ ברצועה, אין נפגעים בנפש. ורגע לפני התחזית והספורט השדרן דיווח על גופה אחת ויחידה שנמצאה לרגלי הביניין הגבוה ביותר בעיר. לדברי השוטרים ממחלק הרצח, מה שהפתיע אותם יותר מכל היה חיוכו הקורן אושר של המת. בידו הוא עוד אחז בחוזקה במכשיר הטלפון שעל מסכו הבהבה הודעה ממספר חסויי. "אני עוד אחזור, אם רק תאמין".
ויל היה בן 22 אביבים במותו.
