שיר שכתבתי על הילדה רוז שנרצחה ע"י סבה.

ילדה קטנה בת 4, העונה לשם רוז

אז גם כאן, אין סימן שאלה גדול,
העיניים גם כאן אומרות כבר את הכל,
דמעות בעיניה, העצב על הפניה,
רואים שעבר משהו רע, בתוך גופה, בפנים.

אחרי 123 ימים, מצאו את המזוודה האדומה,
ולמראה מה שבפנים, כל אחד הזיל דמעה,
ילדה קטנה, מוצץ ליד, וחולצה עם כתוביות: רוז,
ילדה קטנה שסבה החליט במזוודה לארוז.

ילדה בת 4, שלא היה לה סיכוי מול המוות הוודאי והמנוכר,
מה היא מבינה? היא לא מבינה דבר,
אולי חשבה שהם צודקים? אולי שהיא אשמה?
אחרי 123 ימים, מצאו את המזוודה האדומה.

ומה אפשר לומר? ומה אפשר עוד לכתוב?
להתנחם בזה שהיא תהיה בעולם שכולו טוב?
ואיך אפשר להתנחם במה שעבר עליה, על המסכנה,
מאותו רגע שנולדה ועד שמתה במזוודה האדומה...