הכל הסתיים במיני מילקי שוקולד / ליטל משה
מהרגע שהייתי פותחת את שער הכניסה המוביל בשביל צר לבית הקטן שלו, שבעצם הייתה זו מין דירת חדר, הייתי תוהה איך אני אמצא אותו. היה זה בשבת קיצית וכבר הייתי מוכנה לכבוש את החוף ולהכות במטקת העץ שלי.
מאז שהשתפרתי בחבטות שלי אני מוכנה להתמודד מול כל יריב, במיוחד הזקנים האלה בני החמישים שהחוף כבר משווע להוציא אותם לפנסיה ממשחקי המטקות. לפעמים כשאני מגיעה לבד הם קורצים לי ואומרים לי שאני אחכה עד שהם יתעייפו ואז הכוחות בינינו יהיו שווים. אז אני מסכימה ואחרי מחצית השעה של מרבץ על החול בקריאת ספר, אחד מהם שורק לי שהשמן כבר התעייף ושאני אבוא להחליף אותו. אני אומרת בלב, הזקן לא השמן ואז יריבי כאילו שומע עונה לי שאני לא אזלזל בכוחו השנוס במותניו ושהוא לא יהיה זקן עד שהוא ימות. אני שותקת ואומרת קדימה.
אני מקישה על הדלת ובאין מענה פותחת בשקט ומוצאת אותו שרוע על הרצפה. הוא ממלמל כמה מילים בשפה שאני לא מבינה וראשו רכון מטה. אני מריחה ריח רע סביבי, זו הייתה צחנה חמוצה מהולה בריח הפרשות. סקרתי את החדר הקטן ופניי החליפו צבעים, בעיקר של בושה. התביישתי במקומו, הוא כבר היה במקום אחר. כאילו כבר שכח כיצד מתביישים. בכל מיני פינות סביב חדרו היו פזורים שאריות צואה. ליד השולחן מצאתי את החיתול שלו במצב קטטוני. התחלתי נושמת רק מהפה כמסרבת בכל תוקף להריח את שעיני רואות, אך הריח חדר את כל גופי. ניסיתי לשחזר מה התרחש כאן, כמו חוקרת פלילים ניסיתי להבין את השתלשלות העניינים. משזה לא עזר וכשקורבן המקרה העצוב מעורפל ועירום, עברתי לטייס אוטומטי והפשלתי שרוולים.שאפתי שאיפה מלאה, אבל רק מהפה. הנחתי את ידיי אל מתחת בתי שיחו ובאחת בצעקה רמה של חבטה עילית הרמתי אותו מהמצב הלא ברור שלו על הקרקע אל המיטה לישיבה. הוא המשיך לרכון מטה, מבויש. הפעם זו הייתה הבושה שכיכבה בינינו, אבל גם ככה הוא תמיד שתק. אם רציתי לדעת מה הוא אכל היום, זה היה תהליך של חליבה. אז במקום זאת, למדתי לקבל אותו עם השנים וכך בכל ביקור תוך השיחה שהיינו מצליחים לקיים, הייתי מחבקת אותו מהצד כדי שלא ירגיש אינטימיות יתר. הוא היה מושך לצד השני ומתיר את מעגל החיבוק. קשה היה לי להבין מדוע אין אני נעלבת. אני קרועה על חיבוקים, מכל אחד. אבל חיבוק ממישהו כזה עוד יותר. ואני מחבקת ומחבקת מתוך כמיהה לחבר חזרה את מה שניתק עוד מרגע חיתוך חבל הלידה.
הרמתי את ראשו מעלה והוא עדיין עצם את עייניו, לא התעקשתי הרי גם אני לא הייתי רוצה לראות מחזה שכזה. הדרכתי אותו להתרומם ממיטתו והובלתי אותו בזהירות אל המקלחת כשהוא עירום וגופו שפוף ומושפל. אחוריו היו מטונפים ועייני צדו מקומות נוספים של הפרשות. הוא מילמל "לא הספקתי ונפלתי.. לא הספקתי.."
עניתי לו בקול אחר, מסביר כזה כאילו שיחשוב בעייניו העצומות שזו לא אני. אמרתי ששום דבר לא קרה וזה קורה לכולם וכעת יהיה לו נעים תחת זרם המים החמים עם נוזל הסבון בריח דבש וחלב שקדים שהוא אוהב. אם הוא לא היה מתעקש לרשום לי בפתק רשימת הקניות "סבון מקלחת בצבע כתום" ובסוגריים היה מוסיף "זה שתמיד יש", אין הייתי יכולה ללמוד עליו שזה הסבון המועדף עליו, כי אף פעם לא היה אומר מה עושה לו טוב. תהיתי עם השנים אם קיים הדבר.
הושבתי אותו באיטיות כדי שלא יפול בשנית על כסא שהיה מוצב קבוע במקלחת, והתחלתי רוחצת אותו מראשו הרך עם השיער הסמיך שכה אהבתי לסרק ועד למרחקי אותה הצואה הזדונית שנדבקה אליו כקרציה בכל מקום על הגוף במיוחד באזורים הקשים. קילחתי אותו ביסודיות כזו שתטהר אותו גם מהבושה. רציתי בשבילו שירגיש באמת נקי כשיצא ושיפקח את עייניו אל פניי. שנים שרציתי שאחד כמותו יביט בי בערגה, אך איתם חלפו הרצונות ומה שנשאר זה נתינה ללא צפייה.
הנחתי לו לעוד כמה רגעים להשתכשך במים החמים ובזמן הזה במהירות של עובדת רומנייה ותיקה טיהרתי תרתי משמע את החדר בשפיכת מים רותחים על הרצפה. ביקשתי לגרש כל פגע שיזכיר לו (וגם לי) את התאונה.
יותר מכל שריר מכווץ כואב אחרי שעתיים רצופות של משחק חבטות המטקות שהקשה עליי לפעמים את ההליכה, ידעתי והייתי נזכרת שלו זה קשה שבעתיים. אך יותר מכל הוא היה משתגע כשהייתי מלבישה אותו. לפעמים, הוא היה מבקש שהפעם לא אשים לו חיתול. לרגע, הייתי נעצרת ושוקלת את הבקשה, תוהה שאולי מגיע לו שאפילו רק אשקול זאת. ברור היה שנייה אחר כך שהדבר בלתי אפשרי. אז הייתי כורכת אותו עם החיתול המוזר שנראה לא קשור וקשור מאוד יחד. הייתי מבוישת כשעיניי חייבות לבוא במפגש של מבושיו ואחוריו. תמיד הייתה עולה מחשבה אנוכית בליבי הכיצד במקום הזה של החיים אני נמצאת דווקא כאן ולא במקום אחר. הוא היה מבקש לשים לו תחתון מעל החיתול וזו הייתה משוחה נוספת בשבילי. להתכופף למרגלותיו ולהתבונן עליו מלמטה כאדם מגודל הלובש חיתול, תמונה שעלולה לשבור צעירה כמוני. אני, העדפתי במקום זאת לשבור מטקה על העולם שבחר בי לתפקיד האחות הרחמנייה בסרט הזה.
אז אחרי שהיה מקולח ולבוש היטב כמו שהוא רגיל, חולצה מכופתרת ומכנסיים מחויטים, שהיו דיי מרוטים אבל גם ככה מי היה יכול עליו. תמיד רציתי שיהיה אחר, מכובד וייצוגי. אבל תמיד התבדיתי והתעוררתי אל המציאות הנאיבית שאני בתוכה. הוא היה כזה מהיום שנולד וההורים הדפוקים שלו לא טרחו לחנך ולטפח אותו, אז אני אשנה לקויות שהפכו אצלו לנורמה ולמצב קיים?
האכלתי אותו מעדן "מילקי שוקולד", כמה שהוא אהב את זה. פעם קניתי לו מיני "מילקי", ככה שזה כמות קטנה ואם לא ירצה יותר אני לא אצטרך לזרוק. ואז מה שהיה קורה הוא היה מבקש עוד ואין הייתה שמחה ממני, שכן יש לו תאבון ובשבילי זו הייתה דיאגנוזה שמצבו תקין. כבר שנה שהוא בקושי אוכל והוא היה אחד עם תאבון בריא. סיפק את דאגתי אליו כששבע משני מיני "מילקי שוקו".
כעת, חמש שעות אחרי שאספתי אותו אל חיקי רחמים וגאולה, הוא ביקש לנוח. חששתי לרגע איזה מנוחה הוא מבקש. אז שוב שבנו אל אותו טקס לבישה אך הפעם התחפושת היא פיג'מה. הוא ישב על המיטה ואחרי הכפתור האחרון בפיג'מה הזו של פעם, שוב פניתי לאותו חיבוק מוכר שלי. הוא משך הצידה ודוחה אותי ורוכן פניו מטה והוא לא עונה לרצון שלי להתחבר במעגל חיבתי שכזה אחד לשני.
בזמן שהסתדרתי לפני לכתי, הוא המשיך לשבת על המיטה וכיסה עת עיניו עם יד ימינו ואמר בעל פה קריאת שמע שלפני השינה. התבוננתי מהצד ואמרתי בשקט שאני מקנאת באלוהים על כך שאיתו הוא מנהל סוג של שיג ושיח. כשהוא סיים הוא רכן אל הכרית ואני עזרתי לו לשכב ולמצוא את מקומו בנינוחות. כיסיתי אותו בשמיכה על אף שהיה קיץ, כי תמיד היה קר לו. אולי הקרירות היא מבפנים תהיתי. רכנתי לעברו ולחשתי לו לילה טוב והגנבתי נשיקה במצח. הוא כבר בתנוחה שהוא לא יכול לדחות אותי.כשעמדתי לקום וללכת הוא פנה אליי ואמר לי: "תודה רבה, באמת תודה רבה. אני לא אשכח לך את זה כל החיים שלי".כיוון שלא ידעתי את נפשי למשמע מילים אלו, נפלו הדמעות מתוכי. הסרתי אותם מהר כדי שלא יראה את מפגן הרגשות הזה ובשתיקה התרוממתי ויצאתי החוצה לא לפני שנעלתי את דלת חדרו שהרי אם היה עושה זה בעצמו, מי היה משכיבו לישון.
בשקט יצאתי את השביל ושער היציאה, נכנסתי אל רכבי ויללתי החוצה את כאבי רווי השנים בשבילי ובשבילו יחד. שטפתי את פניי מטיפות מלוחות שצרבו את הרגע היחיד האינטימי שלי עם הזקן שלי.
יום למחרת הגעתי הפעם מוקדם בבוקר כדי להפתיע אותו והבאתי עימי מיני "מילקי שוקולד, תמיד אני מאחרת וכאילו רציתי לפצות על אותם פעמים הם איחרתי. זיהיתי מרחוק מישהו שנראה עם וסט כתום. הוא נפל שוב. זה היה בבוקר והוא ביקש ללכת לשירותים להטיל את מימיו כמו כולם. הפעם, הוא מעד על הכסא כשראשו נחבט במושב. "הוא שבר את המפרקת, אני מצטער". אמר הרופא וקבע.
כל הקרירות של חייו לא הקפיאו את ליבו ואבא שלי מת בחבטת עץ אחת.
