אבי יצא מביתו כשעה לאחר חצות, ערפילים החלו לרדת מטה, נמהלים באפלה כשהם פורסים אפריון כהה שצנח כנוצות כנפי עורב .הוא התעשת חזר להליכתו הנמרצת, אותה עשה בצעד מהיר, ראשו היה מוטה כלפי מטה, נשימתו מואצת, אגלי זיעה נקוו על מצחו, המאמץ ניכר על פניו....
לפתע הרגיש מהלומה בכתפו, וזעזוע חלף בגוו. הוא בלם את הליכתו, הבחין כי ניתקל בעובר אורח שהטיחו אל הקרקע. בתחילה היה מופתע הוא לא ציפה לפגוש הולכי מדרכות בשעה מאורחת זו, אבל מראה האדם השוכב על הארץ דרבנו והוא חש לעזרתו בהושיטו לו את ידו ועזר לו לקום. הוא לא יכול היה להבחין בתווי פניו של ההלך, או בלבושו, האפלה הסתירה זאת ממנו.
תוך שהרימו מלמל דברי התנצלות, "צר לי אדוני, באמת שלא הבחנתי בך, הייתי מרוכז במאמץ ההליכה כך שלא ראיתי אותך." האיש שתק לא השיב דבר, לא כעס, לא התרעם, לא זעק, פשוט שתק. העדר תגובה נזעמת הפתיעה את אבי, הוא ציפה להתנפלות מילולית או זעקה קולנית, אבל כזאת לא באה.
"אני שוב חוזר ומתנצל על חוסר הזהירות שלי, האם אדוני קיבל מכה או נפגע?" שב והתנצל תוך שהוא תומך ומרים את ההלך. משעמד, הבחין אבי בקווי דמותו של האיש. משהו מוזר היה בו מוזר מאין כמוהו. האיש לבש שמלה או גלימה לבנה וארוכה אשר כיסתה את כל גופו עד לקרסולי רגליו. הוא נעל סנדלי בד לבנים. שרוולי גלימתו הרחבים כיסו זרועות רזות וגרומות, למותניו חגר אבנט משי. בידו השמאלית החזיק צרור הדומה למחרוזת תפילה.
בהביטו בפניו לא יכול היה להגדיר את פניו של ההלך, המראה היה מוזר ולא ברור. פניו היו רזות לחייו שקועות , שער ראשו כסוף גלש כגלים אל כתפיו, משהו במבטו היה בלתי ברור. לפתע חדר המראה לתודעתו של אבי, הוא הביט לתוך מערות עיניים ריקות - האיש היה חסר עיניים.
מראה פניו הבלתי שגרתיים של האיש שיבש את תגובותיו של אבי, נרעש המשיך בהתנצלויותיו, שעליהם לא זכה לתגובה. העדר התגובה העכירו את רוחו , הוא היה מוכן לעשות הכול כדי לסייע, אבל חוסר התגובה היה מביך. הוא לא ידע מה עליו לעשות.
" האם אתה רוצה שהוביל אותך למקום כל שהוא, הרי עכשיו חשוך ואתה עלול לשוב ולהיפגע?" אבי ניסה בכל מאודו לרצות את האיש, להרגיעו להיטיב עימו.
" כל חיי אני מהלך בחשכה, כך שהאפלה עכשיו אינה מוסיפה ואינה גורעת דבר," האיש גיחך ודוק של חיוך לעגני נמתח על שפתיו. הוא המשיך כשהוא מפנה את מערות עיניו החלולות אל אבי, " מופתע מהמראה ?" שאל האיש ממקד את פניו אל עבר קולו של אבי.
"האמת שכן, אני מופתע מהמחזה כולו, ממך, מהתנהגותך, מכך שפגעתי בך, כל המפגש נראה לי כאילו נלקח מתוך מחזה סוריאליסטי." אבי דיבר במהירות כאילו רצה למנוע מההלך לקטוע את דבריו.הוא נשם נשימה ארוכה והמשיך " היותר לי לדעת את שימך?"
"שמי אינו מעניינך צעירי," ניתרה התשובה מפיו של הזר בקול צרוד כשירת הבלוז של לואי ארמסטרונג. הקול הצרוד והמבט החלול הטילו בו פחד, הוא חש בהלמות ליבו, צינה קרה הרעידה אותו עורו נעשה מחוספס כעורו של אווז מרוט.
פנסי הרחוב האירו את השדרה ופיזרו את האפלה באורם הצהוב, רוח מערבית שנשבה פיזרה את גלי שערו המכסיף של הזר, האור הצהוב צבע את פניו בגוונים ירוקים צהובים. האיש נשם עמוקות, פולט מפיו נשיפות חמות, חום הולך וגובר נפלט ממנו. זעה קרה כיסתה את פניו של אבי, חום לוהט אפף אותו נראה היה לו שהוא צונח לעולם אחר מעין שאול תחתיות, העולם הקוגניטיבי עולם המציאות שלו הפך לעולם סוריאליסטי. לפתע שלף הזר מבעד לקפלי גלימתו תכשיט עשוי כסף שבקצהו היה תלוי כדור הבנוי לוחיות זכוכית משושות. האיש קרב את הכדור אל עיניו של אבי עשן בגוונים של אדום ואפור התאבך מהכדור והחל סובב אותו במהירות הולכת וגוברת כשהוא יוצר חרוט מזדקר כעין משפך של סופת ציקלון. אבי חש שהוא מתנתק מהקרקע מסתחרר מעלה, מרחף, עולה ונשאב בסערה לתוך החרוט, העולם סביבו סבב ברעש מחריש אוזניים, שריקות צורמניות חרשו תלמים של כאב במוחו, כוחות בלתי נראים סובבו אותו ומשכו אותו לכיוונים שונים הוא הרגיש שהוא מתפרק לרסיסים ומתפזר אל תוך העשן האדום. הוא עצם את עיניו נפחד כשכל אברי גופו משותקים בקיפאון קר, מבלי כל יכולת לזוז.
שקט עמוק השתרר לפתע, הוא פקח את עיניו באיטיות רבה ונדהם למצוא עצמו במרכז הכדור. הוא ניצב זקוף וישר בתוך כדור בדולח המקיז אור אזמרגד ירוק מתוך המוני שמשות שהרכיבו את מעטפת הכדור.
לפתע הסתחררה הילולת צבעים בחלל הפנימי של הכדור , צבעים הסתחררו בגוונים מרהיבים של ארגמן מעורב בסגול המרקד עם ירוק עמוק, צהוב יצא במחול עם חום ענברי ושניהם הסתחררו עם כתום אש. קלידוסקופ הגוונים הזוהרים עלו והתאבכו, געשו ושקטו ובאותה צורה כשם שהופיעו כך נמוגו ונעלמו.
בעוד הצבעים מתנחשלים וגועשים, הבחין אבי כי שמשות האזמרגד הירוקות שבכדור המסתורי הוארו לפתע , בכל פעם שימשה אחרת בעלת תבנית של צוהר משושה. הוא הביט אל פנים הצוהר המואר וראה הבזק של תמונת חיים שהופיעה ונמוגה בחטף מבעד השמשה, וקול מלחש נשמע כמתוך החלל העמוק "בחר לך דרך, בחר לך דרך...."
++++
התמונה הראשונה שראה הייתה תמונת של חדר ניתוח צחור מבהיק בלובנו. במרכז ניצבה מיטת ניתוחים ועליה שכב אדם מכוסה בסדין ירוק, פניו של השוכב היו עטויות במסכה לבנה, מעליו גחן אדם לבוש חלוק ירוק, גם הוא עטה מסכה לבנה. מעל האיר פנס רב נורות באור בהיר, לפתע הגיחו מהחלל האין סופי יונה צחורה ועורב שחור, הם חגו מעל השוכב, הסדין הירוק הוכתם בדם, היונה והעורב נחתו על כתפיו של העומד היונה על כתף שמאל והעורב על כתף ימין.....
צוהר אחר בתחתית הכדור הואר באור בהיר, כשהראשונה כבתה. בהרף העין הבחין אבי בנוף ערפילי בגבעה מוריקה שבפסגתה עץ סבוך, רב ענפים עטור בעלים ירוקים מאורכים, לפתע מבעד לעלים החלו לנשור פירות אדמדמים דמויי אפרסקים, כשהגיעו אל הקרקע התנפצו כבועת זכוכית ומתוכם צצו ספרות ומספרים בצבעים שונים, בתחילה הופיעה סיפרה שתיים בצהוב, ולאחריה המספר אחת עשרה בסגול, והנה הופיעה הספרה שלוש בירוק יחד עם המספר עשרים ואחת באדום, והספרה ארבע יחד עם המספר עשרים ושתיים,הספרה שש עם שלושים ושלוש. הפירות המשיכו לנשור והתנפצו לרסיסים. לפתע מקו הרקיע הסגול הגיחו במעוף יונה לבנה ועורב שחור, נחתו בסמוך לעץ וניקרו את הפירות המנופצים....
אבי עצם את עיניו השמשות הבהבו, הוארו וכבו, כשפקח שוב את עיניו ראה צוהר אחר מואר בגובה פניו הוא הביט כמהופנט על התמונה שהתגלתה. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, השמש החלה שולחת אצבעות ורדרדות הצובעות את עין התכלת, אבי הבחין באדם המהלך על צד המדרכה, הוא זיהה את דמותו הנשקפת אליו, אבל את פניו כיסתה מסכה לבנה שמתוכה הביטו שתי עיניים בצבע הענבר. האיש עצר ליד מעבר חציה, הביט אל הרמזור שלפניו, צבעי הירוק, הצהוב והאדום הבהבו והתחלפו כל העת, לפתע מצמרת אחד העצים נשמעה קריאת עורב, שזינק מצמרת העץ ונחת על כתפו הימנית של ההולך. האיש החל לחצות את הכביש כשלפתע הגיחה מכונית שמספרה שלושים ואחת, שתים, שלוש, שש, שלושים ושלוש. היא פגעה בהולך ונמלטה מהמקום. העורב התעופף והאדם בן דמותו של אבי נפל ארצה מדמם. הרחוב היה ריק ולא היה איש שיגיש או יזעיק עזרה....
זיעה קרה כיסתה את אבי, הוא חש בחילה, כל גופו דאב, הוא שנא את המקום, חש כלוא בחלל שנוא, הוא הצמיד את כפות ידיו וקירבן אל פיו מחניק קריאת תסכול, שוב עצם עיניו נשבע שלא יפקחן עוד. לפתע שמע קול נגינה של פסנתר היה זה פולונז של שופן במנגינה שהמיסה את ליבו, הוא פקח את עיניו חלל הכדור היה אפל, הוא ראה אור זהוב מגיח מצוהר תחתי, הוא הביט פנימה, התמונה שהתגלתה לו הרנינה את ליבו, בתוך חדר רחב ידיים מקושט בציפוי קיר עליז ראה את הגר יושבת כל כסא נדנדה בידיה החזיקה את מיכל. התינוקת ישנה, פניה מונחות על חזה של הגר, שפתיה אדמדמות, לחייה ורודות, הקולות המונוטוניים של הכסא המתנדנד הרדימו אותה. מבע לצוהר התעופפה יונה צחורה, נחתה על הכסא והביטה במיכל...
אבי נאנק, התרגשות גדולה אחזה בו, שמחה הציפה אותו, הוא זעק בקול " בחרתי דרך, בחרתי דרך."
לפתע השתררה דממה, אפלה ירדה כערפילי ליל כהים, אבי הרגיש שהוא צונח אל תוך תהום עמוקה, מרחף כנוצה שנתלשה מכנף עורב.
++++
כשהתעורר ופקח את עיניו מצא עצמו שוכב ליד הגר, ידיו כרוכות סביבה, היא נשמה עמוקות, שנתה הייתה שלווה, שינה כה שלווה לא ראה אצלה כבר זמן רב. מבעד לחרכי התריס הגיחו זיקוקי אור של בוא השחר, קול התור נשמעה כשהוא קורא לזוגתו.
הוא הביט סביב, מחשבתו הייתה צלולה כבדלוח, הוא ידע את אשר עליו לעשות. הוא נזכר שהחברה בה עבד ביטחה את חייו בסכום עתק של שלושה מיליון שקלים, הוא מצא את הפתרון לבעיית המימון, אחרי הכול הוא יקיים את הבטחתו וייתן סיכויי להבראתה של מיכל, יהיה המחיר אשר יהיה.
בתנועות איטיות קם אבי ממיטתו, התקלח התבשם, לבש חולצה סגולה עם מכנסי גברדין שחורים ועניבת פסים שחורה. כשהביט במראה חייך לעצמו, היה בחיוכו משהו מריר. הוא נכנס למטבח להכין לעצמו כוס קפה לפני שיצא מהבית, בעודו ממתין למים שירתחו, הבחין בטופס הימורים ריק של מפעל הפיס הוא לקח אותו והחל משתעשע במילוי מספרים, הוא נזכר במספרים שראה בחזיונותיו המוזרים, ומילא תריסר משחקונים בצירופים שונים. כשרתחו המים, הכין לעצמו ספל קפה ולגם בו להנאתו כאילו היה זה הקפה האחרון בחייו. כשסיים נכנס לחדר השינה בעדינות נשק להגר, היא הגיבה בתנועה מתפנקת,
" אתה יוצא כל כך מוקדם לעבודה?" הוא חייך אליה הנהן בראשו נשק לה שוב ויצא אל חדרה של מיכל. כשקרב אל מיטתה היא פקחה את עיני השקד שלה, הגניבה לעברו חיוך מקסים. אבי הרים אותה על ידיו חיבק אותה אל לוח חזהו כאומר לחברה אליו בקשר בל ינותק " אני אוהב אותך מיכל ולעולם אוהב אותך, זכרי זאת בת יקרה," דמעה זלגה מעיניו אל לחייה. מיכל חיבקה את צווארו ונשקה על לחיו, הוא החזירה למיטה, סב לאחור ויצא את הבית.
כשהגיע אל בניין החברה בה עבד החנה את מכוניתו, יצא מהחניון אל עבר מעבר החצייה, הוא עמד והמתין שעה ארוכה, אורות הרמזור התחלפו מחזור אחר מחזור. לפתע נשמעה קריאה צרודה, קריאתו של עורב שחור כנף. אור הרמזור התחלף לאדום. הוא הבחין ברכב מסוג "פורד" שועט לכיוונו. כשהרכב התקרב זינק אבי אל מעבר החצייה, בזווית עינו הבחין בלוחית הרישוי הצהובה שעליה הוטבעו המספרים: עשרים ואחת, שש, ארבע, שלוש, שלושים ושלוש. העורב קרא שלוש קריאות, המכונית המשיכה בנסיעתה מבלי לבלום ופגעה בגופו של אבי והטיחה אותו אל כביש האספלט השחור. בשבריר שנייה מרגע הפגיעה עד לבוא העלטה שאפפה את תודעתו, חשב על ההקרבה, על המוות על כך שלא יזכה לראות את מיכל גדלה..
המכונית הפוגעת המשיכה בנסיעתה, הנהג נימלט בהותירו את אבי מדמם על הכביש. הייתה זו עוד אחת מתאונות "פגע וברח" האופייניות בימינו.
הגר קיבלה את הידיעה על פציעתו הקשה של אבי לקראת שעת הצהריים. ההודעה התקבלה משוטר באגף התנועה ותוכנה היה לקוני וקצר " גברת בראל צר לנו להודיע לך כי בעלך אברהם בראל היה מעורב בתאונת דרכים, הוא נפצע באורח קשה והובהל לבי"ח ....."
היא חשה מהלומה בחזה, עד לרגע זה הרגישה שלווה, אולי אף מאושרת, פרידתה מאבי כשיצא, הייתה נינוחה עם שמץ של רומנטיקה, הידיעה על פציעתו שינו לפתע את סדרי חייה והסיטה את דאגתה ופחדיה ממיכל אל אבי. היא חשה חשופה, פגיעה וכל כך בודדה.
בחדר המיון עדכנו אותה שאבי בראל נמצא כרגע בחדר ניתוח. הוא נפצע קשה בתאונת פגע וברח,מצבו קריטי. ככל שהאריכו בהסברים כך כבדה עליה תחושת האובדן, המועקה הייתה קשה מנשוא, היא הרגישה שאיבדה את אבי, בשלב מסוים הפסיקה לשמוע, ראתה רק שפתיים נעות , לפתע חשה רפיון עלטה ערפלה את חושיה היא קרסה בעלפון על הרצפה.
שהתעוררה מצאה עצמה על מיטה בחדר מיון והאחיות משיבות את רוחה. היא התאוששותה מיד זינקה מהמיטה מתנצלת, למרות מחאת האחיות מיהרה לחדר הניתוח, בחדר ההמתנה פגשה את הוריו של אבי, את אביה ואחיה, הימצאותם הרגיעה אותה מעט.
לאחר כחמש שעות יצא הרופא המנתח, הוא איתר את הגר ועדכן אותה על מהלך הניתוח " ייצבנו את מצבו, אולם הוא עדיין מחוסר הכרה ומצבו קריטי, בכוונתנו להעבירו לטיפול נמרץ כללי". הגר אחזה בידו של המנתח, הודתה לו ופרצה בבכי מר, אשר שיחרר את כל המתחים שצברה.
אור לבן ומנוכר האיר את מיטתו של אבי, הוא שכב מתוח, ללא ניע חייו נתמכו במכשירים רפואיים שונים, מכונת הנשמה דחסה אויר לריאותיו, צינורות ונקזים חוברו כדי להזינו ולנקז את הפרשותיו. מדי פעם חלפה עווית בפניו, רגליו זעו באופן לא רצוני הוא היה שרוי בתרדמת שאיש לא ידע מתי יקיץ ממנה 
