"ילד פלא" הייתה ההגדרה המדויקת ביותר למעיין בן-עמי. בגיל שלוש הוא נטל קסילופון מפינת הצעצועים בגן והתחיל לנגן בקצב השיר שהתנגן בטייפ. הגננת הנדהמת המליצה להוריו לשלוח אותו למוסד למחוננים, אך גם שם ראו כולם שזה איננו מקומו. בגיל שש הוא ניגן על פסנתר את "ארבע העונות" של ויולדי לאחר שמיעה אחת בלבד, ומאז דבק בו הכינוי "מוצרט השני". כשהיה בן שתיים-עשרה כבר ניגן מעיין על כל כלי נגינה שהצליח להניח עליו את ידיו. גם בשירה הוא הצטיין וקולו הקסים את השומעים. אביו, פרופסור חיים בן-עמי, היה סופר ומשורר בחסד, והוא כתב למעיין שירים, שאותם הלחין מעיין בעזרת אימו. מעיין למד בשלוש שנים אצל שמונה מורים לפיתוח קול, וכל אחד מהם אמר בתורו להוריו שעל מעיין להתחיל קריירה בתור זמר בגיל מוקדם, לפני שיאבד את קולו עם הנעורים. אבל מעיין המתין. איש אינו הבין מדוע. הוא המשיך בשיעורי פיתוח הקול שלו, כשהוא מחליף מורה אחת לכמה חודשים, וקולו נשאר דקיק ויפה כשהיה.
למעוז לוי היה קול יפה מאוד, ופעמים רבות היו השכנים מצטופפים מתחת לחלון משפחת לוי כדי לשמוע אותו שר. בבית הכנסת, בשירת "אנעים זמירות", הוא הותיר את הגבאי פעור פה. הגבאי, שהיה חזן במקהלת החזנים הגלילית, פנה אחרי התפילה לאביו של מעוז. "הילד הוא כישרון ענק. אתה יודע שאני מעביר שיעורים בזמרה לילדים, ואני מבין בתחום, אבל עם כל הזמרים הצעירים ששמעתי, הילד הזה עולה על כולם. תן לי ללמד אותו, והילד שלך יהיה..." הוא חיפש את המילה. "הוא יהיה 'זמיר! הוא יהיה מפורסם בכל הארץ, וכך גם אתה!"
"ונעבור לשני הנבחנים האחרונים שלנו להיום." אמר המנחה. הוא ישב במרכז השולחן המוארך כשמצדדיו ישבו ארבעת השופטים. "קבלו בבקשה את מעיין בן-עמי!" השופטים מחאו כפיים ומעיין נכנס בחיוך מבויש. "מעיין הוא בן תשע-עשרה, ומתגורר בראש-פינה. אוהו!" המנחה צחק לרגע. "במשבצת 'מנגן על' כתב לנו מעיין: 'עוד לא השגתי חמת חלילים סקוטית. חוץ מזה, אני מנגן על הכל'. יש לנו כאן עסק עם ילד פלא! נו, מעיין, מה תשיר לנו?"
"אני אשיר את 'ברצלונה' של זוהר ארגוב." אמר מעיין.
"אוקיי! מעיין בן-עמי - ברצלונה, בבקשה." מעיין התחיל לשיר, ולאט לאט הוא שם לב למבטים הנדהמים על פניהם של השופטים. הוא סיים בטון גבוה, בקול סופרן דק, וירד בבת-אחת אל תחתית סולם הצלילים כששאל: "איך?"
"וואו." אמר המנחה. "בוא נשמע את השופטים שלנו. ג'קי, תתחיל אתה."
ג'קי היה כבן ארבעים, עם שפם שחור ושער אפור קצר. קולו העיד עליו שבעברו היה זמר. "אני לא ברמה להעביר עליך ביקורת, אבל ב'מנדולינה' אתה עלית טיפה יותר מדי, חוץ מזה- אתה מושלם. מעביר, בלי שום ספק."
שאר השופטים חשבו בדיוק כמו ג'קי. "אז יופי, מעיין." המנחה קם ולחץ את ידו בהתלהבות ילדותית משהו. "התקבלת לנבחרת של כוכב נולד. ברוך הבא!" מעיין יצא מהחדר כשחיוך מרוח על פניו.
"הנבחן האחרון שלנו להיום," אמר המנחה. "הוא בן שבע-עשרה, גר בצפת, ומנגן על גיטרה וחלילית. קבלו את מעוז לוי!" שוב מחיאות כפיים, ולחדר נכנס נער תימני שחום-עור ונמוך-קומה. "מה תשיר לנו, מעוז?"
"את 'ללא צל של ספק'." ענה מעוז ומבלי לחכות להזמנתו של המנחה התחיל לשיר.
"ואת זה אני יודע, ללא צל של ספק..." מעוז סיים את שירו בקול בינוני, בחיקוי מדויק של הזמר נאור מזרחי.
"תשמע, מעוז," פתחה השופטת גבריאלה, שכונתה 'גברול', בקול גרוני עמוק. "הקול שלך הרג אותי בכל פעם שהתחלת את 'מה יהיה'. אתה מוכשר ביותר, ואם אתה שואל אותי בתור מומחית, הייתי ממליצה לך ללכת על שירים תימניים. אני רואה אותך ככה, משתחנב לשלבים האחרונים- בתימנית."
"מעוז, אתה מוכשר, כולנו רוצים לראות אותך בנבחרת, ועד איפה תגיע- זה כבר תלוי בקהל." כך סיכם ג'קי את תגובות כל השופטים.
המנחה קם שוב, אך במקום להסתפק בלחיצת ידו של מעוז, הוא פשט את זרועותיו וחיבק אותו חיבוק דב חונק. "ברוך הבא, מעוז."
השניים, מעיין ומעוז, הותירו פעורי פה את כל הצופים בעונה התשע-עשרה של כוכב נולד. אין ספק שהשניים האלה היו רמה אחת מעל כל המתחרים האחרים. הדואט שלהם לשיר "אל תשליכני" נבחר, כצפוי, לדואט העונה, וכפי שהגדירה זאת גברול- "חרש לי תלמים בלב."
השאלה הגדולה היתה מי מהם יאסוף יותר קולות בגמר הגדול ויזכה בתחרות. חיליק צבר, המנחה הגבוה והשמן, הקפיץ את הרייטינג של התוכנית בעשרות אחוזים כשהכריז שבשבוע הלפני-אחרון של העונה יתמודדו מעיין ומעוז ראש בראש על מקום בגמר הגדול.
בשני קרבות ה"ראש בראש" האחרים בשלב חצי-הגמר נרשמו שיאים שליליים בכל ההצבעות. המעפילים מהם לגמר הגדול היו מיכאל גל-און וירדן לקמן.
"אחרי הפרסומות- הסולו של מעוז!" הכריז חיליק צבר ושלח את הצופים לחמש דקות של פרסומות שכל אחת מהם עלתה מאות אלפי שקלים.
מבחינתם של הצופים, זה היה הגמר. היה ברור שהזוכה בקרב הזה הוא-הוא הזוכה של העונה, ואולי אפילו של כל העונות.
מעוז שר את "שבחי ירושלים" בקול דק ומסלסל, כשהוא עולה לדציבלים שאפילו דוד ד'אור ביום טוב לא הצליח להגיע אליהם, אולי רק אם טרקטור היה עולה לו על הרגל.
הסולו של מעיין הגיע. הוא שר את "מתגעגע" של אייל גולן באופן מושלם, ללא זיוף קל שבקלים ואפילו המחמירים שבשופטים, ג'קי וצביקה סטיק שכונה "המג'ישן", לא הצליחו למצוא פגם בשירתו.
שלב הנקודות הגיע. לכל אחד מהשופטים היו עשרת-אלפים קולות לחלק לשני המתמודדים. ג'קי העניק שבעת-אלפים למעוז ורק שלושת-אלפים למעיין, המג'ישן וגברול נתנו כל אחד ששת-אלפים למעיין וארבעת-אלפים למעוז, ואילו גיא בוכובסקי החליט לחלק אותם באופן שווה, חמשת-אלפים לכל אחד.
שוויון. רק קולות הצופים יכריעו. מאחורי הקלעים חיככו המפיקים את ידיהם. השלב הזה היה עתיד להכניס לכיסם סכום כסף מכובד ביותר.
"נצא לפרסומות. התוצאות-אחריהם!" הכריז צבר.
הגמר הגדול הגיע. אל הבמה עלו שלושת המתמודדים לקול תשואות הקהל. מחיאות כפיים מנומסות כשעלתה ירדן לקמן, קצת יותר רעש כשצבר הציג לצופים את מיכאל גל-און, וציפורים התעופפו מהעצים במרחק קילומטר משם כשחיליק צבר העלה לבמה את מעיין בין עמי. רק באותו רגע הבינו המפיקים איזו טעות הם עשו כשהדיחו את מעוז בחצי הגמר. הוא היה חיוני להם ל"פייר-פייט", ועתה ההצבעות יהיו מינימליות לטובת מעיין. בזמן הפרסומות הם קיימו התייעצות, שחיליק השתתף בה דרך האוזניות, האם להפתיע את כולם ולהעלות את מעוז, שחיכה מאחורי הקלעים בתור מודח מהנבחרת, להצטרף לשלושה על הבמה. לבסוף הוחלט שזה יהיה "ספין" ברור מדי ואוהדי מעיין יזעמו. הם החילטו להשאיר את שלישיית הגמר כמות שהיא.
הסולו של מעיין היה אחרון. פניו עטו חיוך מבויש כשסיים את "לנצח" והביט בשופטים בציפייה. הם, לצערם של המפיקים, אמרו את האמת בפנים.
"אתה ליגה אחת מעל כולם." אמר גיא. גברול נסחה זאת כך:
"פשוט קרפדת אותי. אני אגיד'ך ת'אמת, אתה מושחת שאין כמוהו. פשוט מושחת."
המג'ישן חשב שמעיין בכלל לא בסקאלה שלהם, ואין להם שום זכות למתוח עליו ביקורת.
"בקיצור," סיכם צבר, "נמאס לי לרמוז את זה כל העונה, אז אני אגיד את זה ישירות:" קומה מתחתיו קילל המפיק הראשי בקולי קולות והתפלל שלא ימשיך. "יש לנו זוכה כמעט בטוח."
ירדן ומיכאל כבר הבינו שהם מתחרים על המקום השני. ירדן ביצעה בגמר את "באה מאהבה" ומיכאל את "כשתגדל", וכפי הנראה התחרות ביניהם תהיה התחרות הצמודה ביותר בערב הזה. שניהם זכו לשבחים מהשופטים. אחרי הכל, לא במזל הם הגיעו עד הגמר. אבל כידוע, הקהל הוא הקובע. אחרי עשר דקות של פרסומות לא נותרה לצבר ברירה אלא להתחיל להקריא את התוצאות.
"במקום השלישי, עם ארבעה-עשר אחוזים מהקולות... ירדן לקמן!" מחיאות כפיים פזורות, בעיקר של הפמיניסטיות.
"ובמקום הראשון, עם שיא של שבעים אחוז מהקולות... פרסומת אחת וחזרנו!"
דקה עברה. "הנה אנחנו מכריזים על הזוכה. גבירותיי ורבותיי, הכוכב הנולד הוא מעיין בן-עמי!"
זיקוקים התפוצצו, בלונים הופרחו אל-על והמצלמה הראתה קלווז-אפ על פניו של מעיין. הוא חייך באושר ונופף לקהל, אוחז בידו השנייה בגיטרה שלו.
החגיגות נמשכו עד הבוקר. כל ראש פינה היתה ערה באותו לילה. החברים הקרובים ובני המשפחה, אלה שהיו בהופעה, חגגו בבר המאולתר שנפתח ליד הבמה כחלק מחגיגות "ווליום ים-המלח", והשתכרו עד אובדן חושים. בשתיים בלילה דידה מעיין אל אביו, שלא שתה אלא ישב בפינה עם המחשב הנייד שלו והקליד את ההרצאה הבאה שלו באוניברסיטה. מעיין ביקש מאביו את המפתחות של הרכב, ופרופסור חיים בן-עמי, ראשו שקוע בנאומיו הנלהבים של מרטין לותר קינג, הכניס מבלי משים את ידו לכיס והוציא משם את צרור המפתחות שלו. מעיין הלך בזיגזג את החנייה, ועוד עשרים דקות עברו עד שמצא את ה-ב.מ.וו. של הוריו. הוא התניע ולחץ על הגז.
דמות אחת, מוכרת למעיין היטב, ישבה מחוץ לבר והקשיבה לשירים ולרעש. היה זה מעוז, שאומנם הופיע על הבמה באותו ערב, אך דיכאון אכל אותו מאז שהפסיד למעיין לפני שבוע. לפנות בוקר הוא הבחין במעיין מתנדנד לכיוון המכוניות. הוא מיהר ליציאה ממגרש החניה ועשה את עצמו כמי שמנסה לתפוס טרמפים. הוא קיווה רק לדבר קצת עם מעיין, הוא לא חשב כלל על ההשלכות הנובעות משכרונו של הזוכה המאושר.
מעיין עצר לו ואמר בקול שונה לגמרי מקולו הצלול והמדהים "סתם לסיבוב."
מעוז נכנס והתיישב ליד מעיין. האחרון התחיל שוב לנסוע.
"תשמע," פתח מעוז. לפתע הוא הבחין בראשו המתנדנד של מעיין והבין לאיזו צרה הוא נכנס. הוא צעק כמו משוגע באוזניו של מעיין, אבל כשהזמר הטרי התעורר כבר היה מאוחר מדי. הוא לא הספיק להבחין במשאית הגדולה שהגיעה מהכיוון השני.
בום.
חצי שנה לאחר מכן, הוציא מיכאל גל-און סינגל חדש לקראת אלבום הבכורה שלו. השיר, שנכתב על ידי חיים בן-עמי לזכר השניים, נקרא "ילד פלא".
זהו סיפור עליך, ילד פלא,
כן, עליך אני כותב את השורות האלה.
איך היית מנגן, "מוצרט השני",
על פסנתר ועל כל הכלים, בני.
היה לך הכול, ניצחת בתחרות,
אבל גורלך היה חרוט.
חגגת, אך שכחת,
את הסיבוב לא לקחת.
