תפסתי את במקומי ליד החלון וצפיתי במצעד הנוסעים שהתנהל לאיטו במעבר הצר. בודדים או זוגות נעצרו ליד שורת מושבים, פתחו את תאי האכסון, העלו לשם במאמץ תיקים וטרולים תפוחים ומיהרו להתיישב במקומם ולשחרר את הפקק שנוצר בינתיים במעבר. שני המושבים לידי היו עדיין פנויים והתחלתי לטפח תקווה קלושה שאוכל להשתרע עליהם ולישון במשך הטיסה הטרנסאטלנטית הארוכה. שנתי נדדה בלילה הקודם בשל ההתרגשות לקראת הנסיעה, היום עבר עלי בהתרוצצות חסרת מנוחה וקיוויתי שאצליח להירדם.
עייפתי מלהתבונן בתנועת הנוסעים הערה שנמשכה בינתיים במעבר; הוצאתי מתיק היד שלי עיפרון ואת חוברת התשבצים שקניתי לקראת הטיסה והתחלתי לשבור את הראש עם תשבץ היגיון. צליל פתיחת התא מעל ראשי גרם לי להרים את המבט. הוא עמד ליד שורת המושבים, תחב תיק נסיעות קטן לתוך התא וסגר אותו בטריקה. התבונן לעברי, חייך בנעימות ובירך אותי בערב טוב. "בעצם, יותר נכון להגיד לילה טוב," תיקן את עצמו עם חיוך נוסף והתיישב במושב שלידי.
כבר ראיתי אותו במהלך ההמתנה הארוכה לטיסה. ישבתי ברחבה העגולה שבמרכז אולם הנוסעים, לגמתי מכוס התה ונגסתי מכריך שקניתי באחד הדוכנים המוצבים שם . החלטתי לדלג על הארוחה שתוגש במטוס בלילה, אינני מסוגלת להירדם עם בטן מלאה.
גבר התקרב לעברי, בידו האחת החזיק תיק קטן ובשניה כוס משקה והתיישב ליד השולחן הסמוך לשלי. יכולתי לראותו בפרופיל: פנים חזקות, סנטר בולט, שיער סמיך בצבעי מלח ופלפל. שמתי לב לכתפיים הרחבות וליציבה הזקופה והבוטחת. נראה כמו איש צבא בדימוס, הרהרתי. הערכתי שהוא בשנות השישים המוקדמות שלו.
דבריה של רותקה, חברתי הוותיקה הדהדו מאי שם: "אם הקנקן לטעמך, תרמזי לו שאת מעוניינת לתהות על קנקנו". היא נאה דורשת ונאה מקיימת, מאז שהתגרשה לפני כעשור הספיקה לבחון קנקנים רבים, אך עד כה העלתה חרס בידיה, עובדה שהיא עדיין בגפה. הגבר בשולחן הסמוך שתה את המשקה שלו שקוע בעצמו ולא הביט לצדדים. לא אחת כמוני מסוגלת "לעשות עיניים" למישהו שלא נראה מעוניין אפילו בשיחת חולין על מנת להרוג את זמן ההמתנה. כשסיים, קם והתרחק. כיצד יכולתי להעלות על דעתי שצפונות קנקנו יתגלו לי עד מהרה ויאמתו פעם נוספת את האמרה השגורה שלא תמיד הקנקן מעיד על מה שיש בו?
לא שבתי לראותו עד שנעמד ליד שורת המושבים שלידי.
חזרתי לתשבץ שלי אך לא לפני שסקרתי את אצבעותיו וראיתי שאין עליהן טבעת נישואים, הרגל שפיתחתי בשנים האחרונות, אי אפשר אף פעם לדעת היכן אפגוש את המיועד. חיכיתי שהוא יפתח בשיחה ואף הנחתי בצד את חוברת התשבצים פן יחשוב שאינני מעוניינת שיפריע לי, אך הוא עצם את עיניו. מאוכזבת, פניתי שוב לתשבץ.
המראנו. השארנו מאחורינו את שלל אורות מישור החוף וחדרנו אל תוך החשיכה הסמיכה המופרת רק על-ידי האורות שעל הכנף. קבלנו את ההסברים המקובלים מפי דיילת על יציאות חירום, חגורות הצלה ונחיתה בים, וכרגיל אצלי בטיסות, בשעת ההרצאה הקבועה הזאת רמת החרדה עולה ויכולת ההקשבה פוחתת בהתאם, ותמיד פוקד אותי החשש שבשעת הצורך, שלא נדע, לא אצליח לזכור דבר.
חשתי בתכונה מחודשת במעבר, הדיילות החלו לחלק את הארוחות. שכני למושב – כמסתבר היחידי, המושב השלישי נשאר מיותם – טרם פקח עיניים. הוא התעורר כאשר הדיילת פנתה אלינו: "מה תרצו לאכול, בשרי או חלבי?" אני בקשתי רק בקבוק מים. הוא קבל את המגש שלו. העדיף חלבי. איחלתי לו בתיאבון. הוא הודה לי ושאל אם אינני רעבה. "אני נהייתי רעב בהמתנה הזו", אמר כמתנצל. הסברתי לו שאינני נוהגת לאכול בשעה מאוחרת כל כך. "אני מסוגל לאכול בכל שעה", אמר, וחיוכו הבזיק שוב. סברתי שיש לו חיוך יפה שמאיר את פניו חמורי הסבר. הוא החל לאכול את הפסטה מהמגשית שלפניו. לא רציתי לאפשר להזדמנות לחלוף:
"אתה גם נוסע לניו-יורק או ממשיך משם?" שאלתי. "לניו-יורק", ענה קצרות. המשכתי:
"באוגוסט יכול להיות שם חם למדי, לא פחות מאשר בארץ."
"הו, אני לא מתכוון להסתובב הרבה כך שזה לא יפריע לי. ואנחנו הישראלים רגילים לחום."
התעניינתי במטרת נסיעתו ובמשך השהייה בניו- יורק. "אני נוסע לשבועיים למטרת עסקים,"
אמר ולא פירט.
אני הייתי יותר מפורטת. סיפרתי לו שאני נוסעת לבקר את אחותי שחיה כבר עשרים שנה שם, שאני עייפה למדי אחרי ששמרתי על שני הנכדים כמעט כל החופש הגדול עד שבתי יצאה לחופשה. הוספתי גם שאני אלמנה. לא סיפרתי לו שאחת המטרות לביקור היא לתת צ'אנס לאיזה אלמן או גרוש, מחוג מכריה של אחותי, לכבוש את ליבי. בשלב הזה של חיי, גם מגורים בניו-יורק באו בחשבון.
לא יכולתי לשאול באופן גלוי על הנושא שעניין אותי, כלומר על מצבו המשפחתי. כיוון שהזכרתי את נכדיי, התחלתי באופן עקיף: "גם לך יש כבר נכדים?"
"כן, גם שניים", ענה לקונית.
" לי יש גם נכד בן ארבע-עשרה מבני הבכור. הם קרייריסטים שניהם, הוא ואשתו, מסתפקים בילד אחד. כמה ילדים יש לך?" שאלתי.
חשתי בהיסוס לפני שענה: "יש לי בת אחת". הוא לקח לידיו את האוזניות שהיו מונחות על המושבים כשעלינו לטיסה, קרע את הניילון, הרכיב אותן לאוזניו וחיברן לשקע שעל ידית המושב. הבנתי את הרמז, הוא איננו מעוניין לשוחח יותר. מאוכזבת, הבטתי על הצג שלפני. התחילו בדיוק להקרין סרט, והכותרת ""Mambo Italiano מילאה את המסך. השם נשמע לי מוכר, אך לא ידעתי להחליט אם ראיתי כבר את הסרט, או אולי בגלל השיר שהיה פופולרי בצעירותי, "היי ממבו, ממבו איטליאנו..." הרכבתי את האוזניות והתחלתי לצפות גם. למרות השם, היה זה סרט אמריקאי על משפחה ממוצא איטלקי שמגלה שבנם מחמדם הוא הומוסקסואל. נזכרתי שכבר ראיתי אותו פעם, קומדיה קלילה עם הפי אנד על הורים בורגנים שמרנים שלומדים להתמודד ולקבל את נטייתו של הבן ואת בחיר ליבו.
הקצתי פתאום. לא חשתי שנרדמתי. לא ידעתי מה בדיוק העיר אותי עד ששמעתי יפחה חנוקה בוקעת מהמושב הסמוך. הפניתי מבטי אל שכני וראיתי אותו מתייפח בשקט, כתפיו רועדות. נבהלתי. הנחתי ידי על זרועו. "מה קרה, אתה לא מרגיש טוב?" שאלתי. הוא הניד ראשו ומחה את פניו בידו. שפכתי קצת מים מהבקבוק אל תוך כוס פלסטיק והגשתי לו. הוא הודה לי ושתה. לא העזתי לשאול יותר. שמתי לב שהסרט הסתיים, השמות רצו כבר על המסך. לפתע שמעתי את קולו, נמוך וחנוק:
"היה לי גם בן. הוא היה נער מוכשר, תלמיד מצטיין, ניגן בכמה כלים, הלחין מוזיקה מגיל צעיר. יפה תואר, עדין מראה ומופנם... היה עוף מוזר בעיניי, בילה את זמנו לבד בחדרו, קרא המון וניגן, לא היו לו חברים. אני דאגתי. כל כך שונה ממני, לא התעניין בספורט, לא קשר קשרי חברות כפי שאני עשיתי בגילו. אשתי...היא לא דאגה כמוני. 'הוא פשוט בוגר מדי לעומת החֶבְרֶה בגילו, לא מוצא בהם עניין. עזוב אותו במנוחה, תן לו לחיות לפי דרכו', הייתה עונה כל פעם שביטאתי בקול את דאגתי."
הוא שתק, נאנח, לגם שוב מהמים שבכוס. חיכיתי. הוא המשיך:
"סיים את הבגרויות בהצטיינות. לא הלך ליחידה קרבית. למרות אכזבתי, הבנתי שזה לא בשבילו.
אני הייתי איש צבא קבע, קצין קרבי, מגד בשריון. הוא היה בני היחידי, רציתי אותו בצלמי ובדמותי אך הוא לא היה כזה. 'תשמח שהוא בחור ברוך כישרונות, תתמוך בו, הוא צמא למילה טובה שלך', הייתה אשתי מטיפה לי חדשות לבקרים. אך לא הייתי מסוגל. הייתי מנותק ממנו, חשתי לא נוח בחברתו וידעתי שההרגשה הדדית.
הוא שירת בתפקיד טכני בחיל האוויר. את חופשותיו בילה לרוב בחדרו, עם הגיטרה, המחשב והספרים. היה כבר כחצי שנה בצבא כשהתחלנו להבחין בשינוי. החל לצאת פתאום, הקפיד על לבושו, ראינו אותו מחייך, מתלוצץ, דבר מאד נדיר אצלו. שמחנו.
'אמרתי לך שהוא יהיה בסדר, הוא מצא לו חברים בצבא', אמרה אשתי.
צחקתי. חברים? מצא בחורה, רואים שהוא מאוהב! שנינו צחקנו...."
שוב עצר. מבטו היה נעוץ אי שם במשענת המושב שלפניו. מולל ללא הרף את האוזניות שהחזיק בידיו. לאחר הפסקה די ארוכה, המשיך:
"ואז באה אותה שבת בה מצאתי לי שעת כושר לנהל איתו שיחת גברים. בליל שבת הוא יצא. חזר הביתה בשעות הקטנות. אשתי לא הייתה בבית, הלכה בבוקר לבקר את הוריה. הוא קם קרוב ל-11 ונכנס למטבח, מזג לעצמו קפה, לקח פרוסה מהעוגה. הצטרפתי אליו ו...בקיצור ניסיתי לשחק את האבא הליברלי. אמרתי לו שאין לנו שום בעיה שיביא את החברה שלו הביתה, הוא כבר בחור גדול, בן 19, אנחנו נכבד את בחירתו ופרטיותו. רק שידאג לנקוט באמצעים, לא להסתבך עם הריון לא רצוי בגיל כה צעיר... הוא קטע את נאומי:
'אבא, אל דאגה, לא יהיה שום הריון'. ואז הוסיף באיטיות: 'אמרת שתכבדו את בחירתי. יש לי חבר, לא חברה. זאת בחירתי.' שתק וחיכה. אצלי עדיין לא ירד האסימון. ואז אמר דברים מפורשים: "אבא, אני הומו!".
השתתק. שמעתי צליל חד וראיתי ששבר את הקשת שחיברה בין האוזניות. הטיל אותן אל תוך הרשת של המושב שלפניו, הסתובב לעברי, עיניו נצצו, דמעותיו יצרו שני ערוצים על לחייו:
"לא יכולתי לקבל את זה. התביישתי בו, התכחשתי לו, אמרתי לו דברים איומים, איומים...זרקתי אותו מהבית. הוא הסתלק בו במקום". יפחה חנוקה נמלטה מפיו, והוא הוסיף במהירות בקול רווי דמעות: " לא יכולתי לקבל את הילד הרגיש, המוכשר והנהדר הזה והוא תלה עצמו עוד באותו ערב. מצאו אותו בבוקר בחורשה הסמוכה לבסיס בו שירת".
הוא התייפח זמן מה בשקט. הנחתי את ידי על שלו אך הוא דחה אותה. הגשתי לו קצת מים והוא שתה. שוב דיבר:
"אשתי נשברה, עברה התמוטטות עצבים, היה חשש שגם היא... היא אושפזה לכמה זמן. כשהתאוששה במקצת, לא חזרה הביתה, עזבה אותי. הבת והנכדים הצילו אותה. וגם פעילות התנדבותית. הפכה פעילה בחוגים לתמיכה בהורים של נוער הומו-לסבי, מרצה בפניהם ומספרת את סיפורנו....ורק אני..." שוב הפסיק, נאנח עמוקות ופלט במרירות: "אני סיפרתי לכולם שהבן נהרג בצבא בתאונה. לא דיברתי על זה עם איש, מי שיודע, שמע רק ממנה...לא הייתי מסוגל... עד כדי כך, עד כדי כך...."
לא הוסיף עוד מילה. עצם עיניים, אולי נרדם, אולי העמיד פנים. לא העזתי להפר את שתיקתו.
כיצד אפשר לחיות עם מותו של ילד בנסיבות כאלה? האם הזמן שחולף יש בו כדי להקהות את נטל האשמה?
יאיר שלי הפסיד את מלחמתו לסרטן אחרי 5 שנות מאבק, ואני מצאתי ניחומים בעובדה שהייתי שם בשבילו, סועדת, תומכת, מחזיקה את ידו עד הסוף המר. זו הייתה מלחמה משותפת: הוא נפל חלל, אני התאבלתי, ליקקתי את הפצעים וקמתי. ולא אכחיש, הייתה גם הרגשת הקלה: הסבל שלו נגמר, הכאב שלי לראות את ייסורי אלוף נעוריי הסתיים. לאחרונה התחלתי להרגיש שאני מסוגלת להמשיך הלאה. האם האיש היושב לצידי יוכל אי פעם למצוא מזור לנפשו ולהמשיך בחייו?
בבוקר החלפנו מילים ספורות, ענייניות. נפרדנו בטרמינל של שדה התעופה בלחיצת ידיים רשמית. איחל לי חופשה נעימה והתרחק במהירות.
עליתי לטכסי ומסרתי לנהג את הכתובת. ישבתי מהורהרת. הציפו אותי געגועים לילדיי, ורק אתמול נפרדתי מהם בשדה התעופה. נזכרתי שלא נישקתי לבני והדבר הציק לי כעת. עוד היום אצלצל לשניהם למסור להם את אהבתי.
האפשרויות הצפויות לי ב"תפוח הגדול" כבר לא קסמו לי כמו אתמול.
