הדייגת מקאמפס ביי

שולה דגי חייה במכמורת,

נהמת כלבי הים מנהמת בדידותה.

עורמת שלל הדגה על רציף גורלה ההומה,

ואני מתבוננת במגפיה הכבדים

בידיה המגוידות משליית הרשתות

קוראת בקמטי פניה השחורים והנאווים.

ורק הצדפות הכסופות המנצנצות באור החמה

לחש אדוות הגלים

ומבטיה הרכים הנוגים,

לימי אהבה ושלווה אחרים.

[מתוך מחזור השירים"זכרונות מדרום אפריקה "שצצים ועדיין מציפים..]

23.7.09