אני אוהב אותך. לא חשבתי שאהבה כזאת יכולה להיות קיימת. הכל התחיל לפני שנה וחצי התנהגת כאילו את רוצה משהו רציני, אבל כשראית שגם אני מעוניין אז באת ואמרת שאת מחפשת רק ידיד. הבנתי, הסכמתי.
הזמן עבר, נהיינו ידידים טובים, הכי טובים, אבל בשבילי זה היה יותר, התחלתי להרגיש אלייך דברים שלא הייתי אמור להרגיש, בהתחלה הסתרתי את זה אבל זה כאב מדי אז סיפרתי, מה שכמובן לא גרם לך לשנות את איך שאת מרגישה או חושבת לגבי הקשר שלנו. הימים עברו ואז זה נהיה קצת יותר מסובך. נישקתי אותך, נישקת אותי חזרה רצית את זה וידענו את זה, בהתחלה לא היה ברור כל כך מה קורה אבל דיברנו על זה ודאגת להבהיר טוב שאת מחפש רק ידיד. הבנתי. עוד מספר שבועות חלפו ואז את נישקת אותי, רצית אותי בידיעה מלאה איך אני מרגיש. שכבנו. אפילו היינו יחד אם אפשר לקרוא לזה ככה כמה שבועות, זה לא היה רק תשוקה ריגעית. אבל אז התגעגעת לאנשים שלא היית אמורה להתגעגע אז גמרת את זה. הבנתי. שתקתי. למרות שבערך כל מי שאני מכיר אמר לי להתרחק ממך, אולי אפילו לברוח הייתה ההגדרה. עברו עוד כמה שבועות ושוב "חזרנו" זה לזרועות זה. אף פעם לא רצית להגדיר את מה שהיה לנו, פחדת מדי. אבל אז אני "פישלתי", אחרי כמה כוסות וודקה, הזכרתי לך איך אני מרגיש ודאגתי להבהיר לך שרע לי כשאנחנו ככה, מרחפים באוויר. אז גמרת את זה. לא כל כך הבנתי. היה לנו טוב אז לגמור את זה בגלל הגדרה? בגלל שם? שתקתי בכל זאת. חזרנו להיות ידידים, ידידים הכי טובים, רק שמדי פעם מסיבות לא ברורות היו צצות להן נשיקות. אבל הן "לא היו לעניין". עשיתי בשבילך הכל, פשוט הכל. טוב, כנראה שככה זה באהבה. לא? הכל בתור ידיד. ולא היה אכפת לי גם כשלך לא היה כוח/זמן/כסף/עצבים לעשות לי אילו שהם טובות...
עכשיו יש לך חבר, כבר חודש וחצי בערך. ומאז אנחנו רק מתווכחים, טוב כנראה שזה התחיל כבר לפני, אבל עכשיו, אין שיחה בלי מריבה. לפני שבועיים הייתי אצלך הסכמנו שנמאס לנו לריב ושאנחנו מתגעגעים לכל הכיף שהיה לנו פעם. אז נהננו ויצאנו ובילינו והיה ממש כיף, אבל בערך שעה לפני שיצאתי נכנסתי לדיכאון בלתי מוגדר, אמרתי לך שכואבת לי הבטן אבל לא, משהו אחר כאב לי באותו רגע. ואז הלכתי ואיך שיצאתי מהדלת, התחלתי לבכות, התחלתי לבכות כמו שבחיים שלי לא בכיתי, אף פעם לא בכיתי בגללך, לא ככה, לא יכולתי לעצור את זה, לא ידעתי למה אני בוכה אפילו, זה פשוט יצא, בלי מעצורים. אבל כנראה שזה היה לטובה, כי למחרת הרגשתי משוחרר, לא השלתי את עצמי שהפסקתי לאהוב אותך, אבל קיוותי שזה היה הצעד הראשון לקראת זה. אבל אז הבנתי משהו, שאף פעם לא השקעת בי או בקשר שלנו יותר מדי, תמיד לא היה לך זמן או שלא אהבת או לא יכלת ואני תמיד הבנתי אז ביקשתי ממך להשקיע קצת יותר ואת אמרת לי ש"אין לך זמן להשקיע יותר" בטח שאין לך זמן, כל שנייה פנוייה את משקיעה בו מה שיכול להיות מובן, אבל מצד שני אף פעם לא היה לך יותר מדי זמן בשבילי, נכון???
אז היום דיברנו, חשבנו איך מפסיקים לריב, ואז סוף סוף הבנו למה היו כל הריבים, פשוט מאוד הסתכלנו מעמדות שונות. בעוד שאני חשבתי שאנחנו ידידים ממש ממש טובים שרוצים להישאר בקשר טוב ולהישאר ידידים עד 120, את רצית ש"נשמור על קשר", שנהיה ידידים את יודעת...
אני מאמין ויגיע יום ותביני מה עשית ותתחרטי, (אולי קצת שחצני...) אבל לי אין כוח לשבת ולחכות שזה יקרה.
אני מצטער, באמת מצטער, אבל אין לי כוח, פשוט נמאס, באמת, את לא מבינה את זה אבל כבר אין לי כוח..
זה שלא רצית אותי בתור חבר, או מה שלא יהיה, סבבה, בכיף, הבנתי, אני יכול לחיות עם זה, אבל גם על הידידות את לא רוצה לשמור?!!! אז מה עוד נשאר? שנתקשר פעם ב... ונראה מה קורה? איך בלימודים? יש חבר/ה? אחלה, תשמר/י על קשר...
אז תודה אבל אני מוותר. אולי עכשיו גם הוא יהיה מרוצה שיהיה לך "יותר זמן" אליו...
מה כבר ביקשתי? הרבה? אז את אומרת שאת לא יכולה להשקיע יותר, אבל את לא מבינה שזה הכל בראש. עד עכשיו, נרצה או לא נרצה, היינו "חברים" בערך, אז דאגת להשקיע בי, לפנות לי זמן, אולי לא כמוני, אבל השקעת, כי לחבר (או למישהו שאת בקשר איתו) את דואגת לפנות זמן, ככה את, אבל ברגע שזה הפך לידידות נטו אז כבר אין לך זמן ויש לך "כל כך הרבה דברים לעשות" (ש80% מהם קשורים לאליו, מה שאומר שלו את מפנה זמן, כי את רוצה!!!).
אני לא עושה בדרך כלל השוואות ולא אוהב להתרברב בדברים שעשיתי אבל מתי את גרמת לי לבכות מהתרגשות בגלל משהו שאת עשית בשבילי, כמו שאת הרגשת כשבאתי להביא לך מעיל שהשתחררת? מתי ליווית אותי לשדה תעופה (לא, זה לא משנה שאף פעם לא טסתי, זה העיקרון) מתי את באת אליי שהיה לי רע? (הכי מצחיק זה שהרבה פעמים היה לי רע בגלל שלא רצית לבוא...)
אבל יש לך חבר עכשיו, שבוע שעבר אמרת לי על חברה שלך, אורלי, שכבר לא שומרת על קשר, אבל מה את רוצה ממנה ככה זה לרוב האנשים כשיש חבר, במיוחד בהתחלה, אז הם שוכחים מכולם וכבר לא מרגישים צורך בידידים/ות כי בשבילם החבר הוא "כל העולם".
אז עכשיו הגיע תורך להחליט והחלטת. החלטת ש"נשמור על קשר"...
טוב, זכותך, כנראה שהיית אמורה להגיע רק לתקופה מסוימת, יש גם ידידים כאלה ואם את שואלת למה אני כועס אם זה זכותך? אז אני לא, אני מאוכזב, עצוב.
אבל לא כועס.
מקווה שגם את לא תכעסי.
