מניפה

אנשים חיים נפרדים מהלידה לקבר

ימים שמהלכים מהבטחות זהב ליהלומים

רוח שקוראת בשם הגשם והירח

מילה שמאירה את אוצר השברים

אמרת שבין העוורון אין מקום לדאגה

והנהרינגב את דמעות האבנים

מה נשאר חוץ מלרצות אותך.

איך שהאש מסתירה ניצנים..

אנשים מתכסים כעצים שמחכים לפרי

מה מתוקות השנים שנאספו לפחדים

מלכות שעברה את הימים הקשים

באזני את לוחשת את הקסמים

יש יציאה וידיים שקופות

מה נשאר חוץ מלראות

אנשים עומדים על פני הקיר

בגווני הצל מגלים את עדנת השקט

והידיים ככנפי דמעה

במזמורי המבוך עד חנק נגינה

חלום שהתעורר לקצב הדמעה

מה נשאר למנוחה.

אנשים שואלים לשלום השמש

ציפור שנאספה מסוף להתחלה

לא בליבנו רעמה לה הקדושה

נחש שירק את אש המיתה

נתן את קדושי הערים

פרחים שהשתקפו באסופת העולם

מה שעבר ומה שקיים

מה נשאר להפתח כמניפה.