דברי איתי

ידעתי שזה הסוף, שזה באמת נגמר.
שכל הריבים שלנו ייגמרו, שהוא לא יצעק עליי יותר, לא ירטיב אותי לפעמים ביריקות שלו שיוצאות יחד עם הצרחות, ידעתי שהוא לא ירים עליי יד יותר.
ידעתי שהוא ייעלם.

ידעתי שאני לא אפחד יותר להיות איתו בחדר סגור, הרגשתי בטוחה ומוגנת שהוא הלך.
ידעתי שעכשיו אני חופשייה, חופשייה באמת. להיות עם מי שאני רוצה, מתי, בלי שום הסברים למה הלכתי ולאן.

הרגשתי הקלה.

התגעגעתי אליו.
פתאום הצעקות שלו נראו לי כל כך חשובות, עדיף אותו כועס מאשר לא להיות איתו בכלל.
רציתי להרגיש אותו, לגעת. להיות איתו תמיד.
הוא היה חסר לי.
בשעת לילה מאוחרת הייתי יושבת וכותבת לו. כותבת לו מכתב שהוא לעולם לא יקרא.
כותבת לו איך התרגשתי כשראיתי אותו פעם ראשונה,
כותבת איך אני מחכה שיחזור, כשאני יודעת שהוא לעולם לא ישוב.
כתבתי לו עם דמעות על הדף וכוס מים לידיי.

מרחתי על הדף דיו של כאב, דיו של עצב וחוסר תקווה.

אמרתי לו שאני מצטערת על כל הפעמים שהכעסתי אותו, שרציתי שיינשק אותי והוא התעצבן כי לא היה מתאים לו באותו רגע. צעקתי לו מבפנים ורק המילים נכתבו על אותו דף, רק אותן המילים.

אתה מתגעגע אליי?
שאלתי.
אני יודעת שכן.

אני מנסה לעצור את הדמעות ובפעם הראשונה אני באמת מצליחה, אני יושבת על המיטה ומחבקת את הכרית שאתה קנית לי, מריחה את הריח של הבושם שאתה התזת על אותה כרית, אני מסניפה את זה ומחייכת. מחייכת חיוך של עצב, חיוך שלעולם לא תראה עוד.

השארת אותי לבד, אתה יודע?
אותו יום שעברת באותה סמטה לא חשבת עליי, עליינו.
לא חשבת איך כל זה ייגמר עם אותה סכין מזויינת.
לא בהית בי הולכת לקראתך ומזהירה אותך שלא תראה אותי יותר.

"דברי איתי"
המילים האחרונות שלך לפני שיצאת מהבית שלי.
אמנם הלכת, השארת אותי לבד, חשופה ועירומה לכאב ולישועה שתגיע.

הנה אהוב שלי,
אני מדברת איתך