קערת מרשמלו

קערה של מרשמלו בכל צבעי הקשת מונחת על השולחן...

קערת מרשמלו קטנה מלטה בעיגולי מרשמלו מתקתקים.

קערת מרשמלו זעירה מונחת על השולחן, ומחכה שמישהו, שכל אחד יבוא ויתכבד ממנה.

קערת המרשמלו קוראת לכל המבחין בה, שייהנה מהטעם המתוק, שאף ימתיק את היום, לא משנה כמה קשה הוא היה, לרגע אחד, בזכות המרשמלו, להכול יהיה טעם טוב יותר, מתוק יותר.

קערת מרשמלו בודדה, מעניקה תקווה... פשוט משום שהיא נשארת מונחת על השולחן ולא מוותרת, הקערה ממשיכה לקרוא לכל העובר ושב, קורנת, מחייכת, קורצת... לא מתייאשת, יודעת שבסוף יהיה מישהו שישים לב אליה.

קערת המרשמלו כבר אוזלת מכוחותיה, מתעייפת... קערת המרשמלו רוצה לנוח, ולו לרגע, מהמסע הקשה, מהמאמצים והכוחות שמשקיעה כדי לקבל ולו טיפת תשומת לב, אותה תשומת הלב שהיא אוהבת, שלה היא משתוקקת זמן כה רב ולא מקבלת... מתאכזבת כל פעם מחדש, אבל עם כל הרצון, היא לא מתייאשת.

 קערת המרשמלו כבר עייפה, רוצה לנוח אך מסרבת לעצום עיניה, מתעקשת שמישהו יטעם ממנה, יעלה חיוך מתוק, חיוך סודי שרק היא תבין אותו.

היא מיוחדת, היא לא צריכה לשכנע אף אחד שהיא כזו, בלי כל מאמץ, היא מיוחדת יותר מכל אחד שייחל לעצמו, את מה שהיא – מכילה.

קערת המרשמלו עוצמת עיניים, רק כדי לנוח לרגעים ספורים.

היא מתעוררת, ומרגישה שמשהו בה שונה,

קערת המרשמלו ריקה,

מישהו נהנה ממנה,

חיוך את החיוך המתוק, החיוך הסודי,

כעת החיוך עולה בלי שתשים לב...