חורף של אשליות

לעת  חורף מפריח אשליות,

המקבץ תפרחת עבים,

וברד הניתך כרסיסי זכוכית גרוסה

פוצעי לב של זיכרונות,

געגועים שלא יביאו ניחומי עבר

אל יתמות עתירת עוני,

המשסעת נפש ילדות, צרובה

במוט מלובן ברמץ שנים.

גם מוץ השלגים הלבנים

לא יביאו ניחומים,

לא יעטרו בדידות בנזרי שימחה.

אולי העצים שטופי מטר

הניצבים דחוסים פרוצים לרוח

אוגרים להט בקשת ענפיהם

מערסלים זרועות,

כידיו של אב החובק ילדו,

שכה חפצתי לחוש בעת יתמות

 עוד פעם אחת.