התחנה הישנה

זאת אותה התחנה הישנה ,
אז לי אמרת בעת זריחה .
אותו הכאב ,
אותן הדאגות .
הביטי עוד נותרה התקווה
תלויה בין פרחי אהבתנו.
צבעי השמיים מבהירים לי רגשות נאותים .
אז אחזת בידי ,
אני עוד זוכרת את מגע ידך,
המלטף ברוך את צרור מכאובי,
ופותח את דלתות תקוותי .

זאת אותה התחנה הישנה ,
השמיים הרהיבו בשלל צבעים
את עיני המתבוננים בם,
ורק אנו מוטלים על ספסל ישן
שעל גביו נמחו דמעות מלוחות ,
השוטפות יופיו מעליו .
"שנים רבות חלפו וספסל זה עומד כאן ועודו נושם."
אז הריע איזה הלך .ובין רגע  הריע הרכבת
,צריך ללכת, קשה היא הפרידה לכל אדם , אני יודע .
אך , אל נא יפלו פנייך אל תהומות העצבות .
נגעת בפניי ודמעות זלגו מעיניך אט אט פסעו אל כפות ידך
מחית דמעותיי מעל פניי ואבדו הן בשדות הייאוש .
צריך לקצור את הכאב אמרת,
וכיצד יקצר הוא הלא דופק הוא הסתיו על דלתות לבבי
והעלים מעצמם נופלים הם.

זאת אותה התחנה הישנה ,
אז לי אמרת בעת שקיעה .
דמותך התבוללה בין המהומה .
אולי לא נשוב עוד ,
לאותה התחנה .