אתמול היה יום ההפכים, אף אחד לא ידע את זה חוץ ממני. האנשים ברחוב היו עסוקים מדי והם לא שמו לב לשמש שלפתע זרחה במערב או לנחליאלי שקפץ בכביש, למרות שעכשיו אמצע הקיץ.
חיכיתי לרגע הזה כבר שלושה חודשים, מהרגע שבישרו לי בעצב על הזמן שלי.
תכננתי הכל, עברתי בקפדנות על כל ילדי השכונה, ערכתי להם מבדקים בראשי. בדקתי למי מהם יש את הגוף הכי יפה, את הפנים הכי נאות, את החברים הכי טובים ואת ההורים הכי נחמדים. בסוף גיליתי שזה מאור. בתוכי תמיד ידעתי שזה מאור.
מאור גבוה, אין לו נמשים, השיער שלו חום כהה והוא משתזף בקלות. ההורים שלו תמיד מסיעים אותו לבית ספר, למעשה, אמא שלו אפילו חברה בוועד ההורים.
חוץ מהיתרונות הסביבתיים והגופניים שלו, מאור גם נחמד וגם מצחיק, אני חושב שאם יש לי מזל, אולי במשך שתיים עשרה שנות חיים שבהן צחק, קצת מחוש ההומור שלו נדבק לשיניו.
במשך הזמן שנותר עד היום המיוחד, כלומר ארבעה שבועות, למדתי את מאור ככל יכולתי. גיליתי את שמות הוריו ואחיו, התוודעתי לחבריו, גיליתי שהוא ימני ושהמאכל האהוב עליו הוא ספגטי בצורת קונכיות. למדתי שבימי שלישי יש לו חוג ציור ושבדרך כלל הוא צופה בשעה שמונה בערב בטלוויזיה. מיום ליום הרגשתי שאני מכיר אותו, עד שהייתי בטוח שאני מוכן.
אתמול דפקתי על דלת הבית החומה שלו, שמעתי קול של ילדה צועק "מי זה?"
אמרתי את שמי, אמרתי שאני בא למאור.
"רגע!" הילדה, כנראה אחותו הקטנה, רעות, קראה מאחורי הדלת.
יישרתי קצת את הכובע שלי על הראש.
מאור פתח את הדלת בתנופה ואמר "שלום" הוא חייך, בכלל לא היינו חברים והוא בכל זאת חייך.
"שלום..." אמרתי באי נוחות. זה היה מוזר לדעת מה הולך לקרות כשהוא לא יודע.
"תקשיב – רוצה לבוא קצת לשחק בגן הברושים? כל הילדים שם" שיקרתי.
"בטח, אני רק אשאל את אמא שלי" השיב.
הוא רץ למטבח, שמעתי את אמא שלו אומרת לו שבסדר, ושיישאל אותי אם אני רוצה משהו לשתות.
הוא חזר "רוצה לשתות משהו?" שאל.
"לא, תודה" האמת היא, שכבר הייתי די לחוץ לגבי הזמן.
מאור הפנה את ראשו לעבר המטבח וצעק "אמא! הוא לא רוצה לשתות, אני הולך לשחק. אל תדאגי, אני אחזור לפני שיחשיך!" אף פעם לא פגשתי ילד כל כך טוב.
מאור התחיל לרוץ לעבר הגן, כשהוא מדרבן אותי להתאים את עצמי לקצב שלו, אבל לא יכולתי, זה נעשה לי קשה.
כשהגענו מאור חייך ובכלל לא התנשם, בעוד אני התיישבתי על הדשא וניסיתי להחדיר קצת חמצן לריאותיי.
הוא סקר במהירות את הגן ;"איפה כולם?"
"לא יודע, הם בטח הלכו רגע לקיוסק של שמעון" אמרתי בעודי בוחן את פניו, הוא בכלל לא חשד.
"טוב, בוא נחכה להם קצת" הוא אמר אחרי שראה אותי במצבי העלוב.
"רוצה לשחק במשהו בינתיים?" שאלתי.
"מה שבא לך"
התרוממתי וניקיתי את רגבי העפר ממכנסיי.
"תן לי את הידיים שלך" ביקשתי.
בלי שאלות, מאור נתן לי את ידיו.
בזהירות סגרתי את אצבעותיי על ידיו, וקיוויתי שהוא לא ישים לב לזיעה שעל כפות ידיי.
"טוב, עכשיו צריך להסתובב מהר מאוד ואחר כך המשחק מתחיל!"
הסתובבנו.
הסתובבנו חזק.
הסתובבנו מהר.
הסתובבנו בטירוף עד כדי כך שהרוח חטפה את האוויר מאיתנו עוד לפני שהספקנו לנשום.
הסתובבנו עד שהרגשתי משהו חם ונעים נכנס לי לגוף בעוד משהו אחר יוצא ממנו. בין הסיבובים הצלחתי לפתוח את עיניי לכדי סדק כדי לראות את מאור, הוא נראה רע למדי.
עוד סיבוב ועוד סיבוב ובסוף הנחתי לידיו. צנחנו על הדשא בכבדות.
מאור קבר את ראשו באדמה ונשנק. "מה... מה קרה?"
"לא יודע, כנראה שהסתובבנו מהר מדי בשבילך" אמרתי, הרגשתי נפלא ונורא.
הוא נשכב על הארץ "אני חושב שאני עומד להקיא"
"טוב, בוא ניקח אותך הביתה, אני גם חושב שחטפת קצת מכה בראש" שקר ועוד שקר.
החזקתי בידו והקמתי אותו, השענתי אותו עליי והתחלתי ללכת בצעדים מדודים, עד שהגענו לבית עם דלת לבנה.
דפקתי על הדלת. אישה עם שיער חום ופנים סמוקות פתחה את הדלת. היא נתנה מבט אחד במאור ואמרה "מה קרה לו?" ובקול שלה הייתה דאגה רבה, עוד יותר מהרגיל.
"שיחקנו קצת והוא נפל על הראש, אני חושב שכדאי שהוא ינוח קצת" יכולתי להרגיש שהנחמדות של מאור נדבקת גם בי.
האישה חיבקה את מאור, יכולתי להריח ריח של אשכוליות נודף ממנה, רציתי לבכות.
"תודה שהבאת אותו" היא אמרה בחיוך רפה.
"אין בעד מה, תמסרי לו החלמה מהירה בשמי!" איחלתי בקול רועד.
סבתי על עקביי והתחלתי לרוץ. רצתי מהר ורחוק, רגליי היו קלות ונשימתי לא שרפה בגרון כמו פעם, לבי פעם בקצב איטי יחסית. הרגשתי כאילו אני מסוגל לגמוא את כל העיר בצעדיי.
רצתי כל כך הרבה, רחוק ממאור, רחוק מהדלת הלבנה, רחוק מהגורל שלי, עכשיו הכל מאחוריי.
לבסוף קרסתי ברחוב זר ובכיתי דמעות בטעם שלא הכרתי לתוך ידיים שלא זיהיתי.
כשחזרתי לביתו, אמא שלו אמרה לי שהגעתי בדיוק בזמן לארוחת ערב ושלחה אותי לשטוף פנים. כבר הייתי בין החיים.
למחרת בבוקר המנהלת הספידה אותי, הספידה את מאור. הילדים בכיתה כתבו לי מכתבים על בריסטולים לבנים ועשו לי פינת זיכרון, עם תמונה שבה רואים ילד עם שיער בהיר וחיוך חיוור. המורה שלי קראה קטע בטקס, ואמרה מילים נדושות; "דברים כאלה הם מעבר לכל היגיון, ילדים לא אמורים להיקבר בידי מבוגרים"
ישבתי בדממה בין שורות התלמידים והקשבתי למורה. בשעה שהדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שבעצם, כל העולם הוא יום ההפכים אחד גדול.
