עיניי המשתאות

לעיניי המשתאות

אני אחזתי במשוטים וחתרתי

ואת כיוונת את הגה הסירה.

"אל עבר האי הירוק"

קראת באוזניי

ואני, הלחנתי מילים אלו.

כך, בשירה קולחת,

את ואני, אני ואת – יחד.

"הפלגנו רחוק" לפתע את אומרת

"אולי רחוק מידי" הוספתי

אוחז במצפן הישן,

ובידי השניה מליט את קרני השמש,

אולי איטיב לראות יבשה.

אני מגניב מבט, ומסתכל עליך,

האם גם את מרגישה ?

"אני עיפה" את מפטירה

"תעיר אותי בעוד כשעה"

צונחת בפשטות אל בטן הסירה

לעיני המשתאות

זו שעת בין ערביים

והאופק מתחיל להחשיך

אני צופה בשמש נופלת

נעלמת במים מהר, מהר מידי.

באפלה הזאת קשה לחתור הלאה,

אני חש איך הכול נעלם בחושך -

המים, הסירה, האופק.

רק נשימותייך ממשיכות להדהד...

המחשבות נאספות בראשי,

האם מחר יגיע ?

בבוקר המחרת אני מתעורר מאוחר

וכבר רואה אותך נמרצת –

חותכת, קוצצת,

ומתקינה סעודה לתפארת משלל דגת הים

לעיני המשתאות.

אני נושק לך,

אנחנו אוכלים,

ומיד ממשיכים בשירה במסענו

"אל עבר האי הירוק"

כך עברו שנים של מסע,

אך עוד לא הגענו אל האי הירוק,

וממילא הייתה זו רק שמועה

שבגללה יצאנו אל המסע הזה,

כך שלא ברור בכלל אם ישנו או היה אי שכזה.

אני צופה בים הימים

הנאספים במסע הזה שלנו,

נע על הקו הדק,

ובכותבי מילים אלו ממש,

וכשתמונתך לנגד עיניי,

אני עדיין מוצא את עצמי

נדהם ומשתאה.