'הכאב הוא בן לוויה סמוי הכופה עצמו בזמן הכי בלתי צפו', כך חשב אלכס כשנמלט מדירתו בבעתה, ואץ במורד המדרגות אל מחוץ לבניין מגוריו. היציאה מחדר המדרגות המואר אל הלילה האפלולי של טרם בוא השחר בלמה את מרוצו. הוא הביט ימנה ושמאלה אל הרחוב השומם. אפוף באותו גל של כאב אשר איים לשסע את ליבו ופחד סמוי שהכה בחזהו בחוזקה, חש כיצד נשימתו נעתקת. הוא הליט פניו בשתי ידיו ואפשר לבכי עז לטלטל את גוו.
תאורת כספית לבנה של פנסי הרחוב האירה אותו בגווניה הקרים, מעצימה את הקור הנושב מתוך האפלה וסופג את מעט החמימות מתוך נטף דמעותיו. בפאתי מערב התאבכו עננים אפורים במערבולת מעיקה. תחושתו הייתה שמשהו בלתי צפוי מתהווה ומתרחש ללא יכולת שליטה. רגשותיו נעו בין תקווה לייאוש, בין דמיון שווא למציאות אפשרית, בין חשיבה פרקטית לנבואת איוב המתפתלת וקורמת צורה במעין וודאות אשר הגבירה את הכאב והשסע הפנימי שבתוכו.
הוא חצה את הכביש השומם הריק מאנשים וכלי רכב, ונמלט אל תוככי הפארק שמעברו האחר של הרחוב. הליכתו הייתה מכאנית לא מכוונת, מואצת, כמנסה למצוא מרגוע בחיקו האפל של הפארק. מתחת למבנה רבוע ומקורה הבנוי מארבעה עמודי אבן שעליהם נחו קורות עץ בצורת שתי וערב, זיהה ספסלים שניבנו צמוד למעקה הפתוח של במבנה. הוא נחת בכבדות על ספסל העץ הקרוב, טמן ראשו בידיו ופרץ בכי מחודש מלווה בגניחות כאב, תוך שהוא ממלמל בקול ניחר,
"נועם בני, היכן אתה, מדוע מיהרת כל כך לעזוב, חזור אלי, אני כל כך אוהב אותך." באוזניו הדהדו הדברים כקול צעקה רמה, אך מפיו נשמעה רק חריקת קול שיצא מתוך גרון ניחר.
לאחר ההתפרצות השתתק והביט סביב. קו אדמומי זרח בפאתי מזרח, קול רנן ציפורים קטוע נשמע מבין ענפי העצים, הוא חש בכובד ראשו הנח על זרועותיו, שערו הכסוף הבהיק למגע האור הקר שהגיע מפנס הרחוב הקרוב. הוא הקשיב לקול הדממה הרוגעת כאשר ליבו המה בסערה.
מבעד לצללים שמע קול טפיפת רגלים הנוקשות על אבני המדרכה, צעדים מהירים, לא של בני אדם, דומה יותר לריצת כלב. כשקרבו הבחין בכלב רועים גרמני בעל פרווה בגוון חום בהיר. הכלב לא נראה כעוס או מאיים, זנבו היה שמוט וראשו מוטה כלפי מטה. הוא קרב אל אלכס ונעצר מולו, כשהמבט בעיניו מביע עצבות. אלכס הביט בו ושתק. הכלב עמד בתחילה ללא זיע, אחר כך התיישב בגב זקוף כשהוא נעץ באלכס מבט ממושך, בעיניו הייתה מעין הבעת הזדהות עם הכאב המשורטט על פניו של אלכס.
כך היו ישובים אחד מול השני, בשתיקה, שני יצורים בודדים בעולם דומם ואפלולי , מנסים לנחם האחד את השני במבט אילם.
" מי שלח אותך?" נורתה השאלה מעיניו של אלכס. היצור הפרוותי ישב דומם ופלט אדי אוויר חם מפיו. שוב נפלה שתיקה ביניהם. הכלב השפיל פניו מטה לנוכח היצור האנושי היושב מולו
" אני חושב שהוא מאשים אותי בכל, כדי להעניש אותי," אלכס מלמל אל הכלב היושב עטוף בשתיקתו, אולם דבריו כוונו קרוב לודאי למישהו אחר.
" מה תאמר אימך על כך, שלא עצרתי בעדך, שנתתי לך ללכת, היא תאמר שגירשתי אותך בגלל עקשנותי, או בגלל הדעות הקדומות שלי." המשיך אלכס למלמל בלחש, אחר כך עצם את עיניו, ראשו צנח כלפי מטה ויבבה קצרה עלתה מעומק חזהו,
"אני מבקש את סליחתך," המשיך והשיר מבט אל פני הכלב השתקן. עיניו הצטעפו בדוק של לחות ודמעה בוהקת זלגה במורד לחייו נטפה אל נחיר אפו. לרגע היה נדמה כי הוא לוחש " אני מבקש סליחה על רשעות הלב, וצרות העין."
קרני חמה אדמדמות הבליחו מקדם, מאירות את המבנה הרבוע, ואת המעקה העץ הצבוע בחום אגוז. אדם וכלב ישבו אחד כנגד השני ממתינים האחד להקשיב לסיפורו של האחר והשני כדי לפרוק מועקה מעל ליבו. אלכס החל לספר את סיפורו של נועם, תחילה באיטיות כבונה את עלילת חייו, ולאחר מכן החל להאיץ בדבריו על מנת להכיל מסכת חיים שלמה בפקעת של זמן קצוב.
"נועם נולד פג, קילו מאתים. רעייתי אביבה ואני הקדשנו ימים ולילות בטיפול בו. כאשר עלה את מאה הגרמים הראשונים מעל משקל הלידה, הרגשנו גאווה ותקווה. ככל שנועם הלך והתחזק הלך וגדל ידענו כי נצחנו במאבק הזה לחיים. חלמנו יחד את עתידו וייחלנו לחיים מלאי מעש ואושר. המאבק להישרדותו הפך אותי לאובססיבי בכל הקשור בנועם. הילד הזה היה בבת עיני, נשמת אפי, אני עצמי."
אלכס הפסיק את שטף דיבורו, ושקע לרגע במחשבות, משוטט בנתיבי זכרונו. הכלב כרע ונח על בטנו, מישיר מבט מלא הבנה ונדמה היה כאילו מקיים דו שיח אילם עם אלכס והחל מכשכש בזנבו. אלכס היה אפוף מחשבות ובתנועה לא מכוונת ליטף את סנטרו שהחל מצמיח זיפי שיער כסוף.
" מעת שהוצאנו את נועם מבית החולים, הוא צמח וגדל במהירות, שואף להשלים את כל שהפסיד מתקופתו הקודמת. בגיל עשרה חודשים החל למלמל את מילותיו הראשונות. בגיל שנה החל לעשות את צעדיו הראשונים. בגיל ארבע החל לעצב את אופיו העצמאי כאשר החליט לפטר את המטפלת שלו, והודיע לה 'אני לא אוהב אותך ולא רוצה שתהיי המטפלת שלי'. מרדנותו המילולית לוותה בצעדים מעשיים של התעלמות וחוסר ציות. המאבק המר נמשך שבועיים עד כי לא נותרה בידה הברירה אלא לעזוב". אלכס חייך לעצמו כאשר נזכר באירוע הזה מעברו של נועם.
"בכיתה ה' החל לצייר, היה בו חוש נדיר ליופי. הוא החל ברישומי עפרון וצייר את דיוקנותיהם של חבריו לכיתה, אחר כך צייר את פניה של המורה ונטע בעיניה מבט בוחן ומלא תבונה. המורה התפעלה מכישרונו המיוחד ודחקה בנו להשקיע בו ולפתח את יכולתו האומנותית.
באותו פרק זמן נולדו לנו עוד שני ילדים אחים לנועם. הבן אביב והבת נורית. אביבה רעיתי ידעה לחלק את תשומת ליבה האימהית בצורה שווה לכל ילדנו, אבל אני הייתי מכור באהבתי לנועם, בצורה מודגשת ואובססיבית. הדרישות שלי ממנו גדלו והרקיעו, רציתי שיתקדם בכל שטח בו הפגין ניצוץ של כישרון וכאלו לא חסרו לו. נועם למרות אופיו העצמאי השיב לאהבתי יחס זהה. בכוונה לרצות אותי ולמלא אחר הציפיות , נעתר לכל הגחמות שלי ומילא אחר כל רצונותיי. אני ראיתי בכך התנהגות מובנת מאליה, אות לכך כי הבין שרצוני הוא בטובתו ובקידומו לקראת חיים טובים ומלאים."
אלת השחר שלחה את אצבעותיה הורודות אל הרקיע הכהה, סוללת את הדרך להולדת היום. צפרירים הניע את צמרות העצים בהשמיעם לחן חרישי, עלים שנשרו הסתלסלו בתנועת עקלתון אל הדשא הירוק. אלכס הביט במכנסיו המהוהים אותם לבש כשמיהר לצאת מדירתו. הוא חש את גודל עליבותו, תשלום שלדעתו היה בו משום כפיות טובה ואכזבה על כוונותיו הטובות. העצבות שבה וכבשה את ליבו.
"נועם היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות, הוא זכה להערכת המורים, ולהערכתי הבלתי מסויגת. הוא שימש דוגמה וסמן ימני להגדרת הטוב. כל עוד הלך בתלם ומילא אחר כל ציפיותיי היו היחסים בינינו נהדרים. אבל בשלב מסוים החל אופיו העצמאי לקבוע מסלול התנהגותי שונה ממה שציפיתי והוא מרד באמונתי ובהטפה המתמדת שלי להישגים והליכה בתלם . ניצני המרד החלו בכיתה י' בתיכון, כשביקשתי ממנו להשקיע מזמנו גם בלימוד ממוסד של ציור. הוא קטע את דברי ואמר::
"אבא, אני מבקש שתפסיק, ציור זה תחביב ולא מקצוע, וכך אנהג. יש לי עיסוקים אחרים לעסוק בהם." הרגשתי כאילו הוא שטף אותי בצוננים, אבל לא הגבתי, חשבתי כי יתכן ודרשתי ממנו יותר מדי".
עלה צהבהב נפל מהעץ על הספסל סמוך לאלכס, הוא הרימו ומולל אותו בין אצבעותיו, וטחן אותו עד דק. לאחר מכן קרב את ידיו אל אפו והריח את ריחו של העץ. הכלב שרבץ סמוך אליו עקב בעניין אחר תנועות ידיו, ורק זנבו היטלטל לצדדים. אלכס המשיך בדבריו והמילים יצאו בהולות מפיו.
"שינוי מהותי חל בנועם, כשהחל ללמוד בכיתה יב', תמיד נחשב תלמיד שקדן ומצטיין בכל מקצועות הלימוד , הוא גם היה גם ספורטאי מעולה. אבל פה ושם הבחנתי בשינויים התנהגותיים. הוא החל חוזר מבית הספר בשעות אחר הצהריים המאוחרות או אפילו בשעות הערב. כשיצא לבילוי נהג לחזור בשעות הקטנות של הלילה. הבנתי שמשהו מסיט אותו ממה שלהבנתי היה צריך להיות המאמץ העיקרי שלו – סיום התיכון בהצלחה. שאלתי אותו על כך אבל הוא דחה כל ניסיון לחטט בענייניו.
את התשובה להתנהגותו קיבלתי מאביבה. היא הסבירה בקולה השקט והמרגיע כי נועם כבר נער בוגר והוא יוצא עם חברה. הדבר בא לי בהפתעה, לא הכנסתי נתון זה למשוואת הציפיות שלי וזה הפריע לי מאד, במיוחד הפריעה לי העובדה כי נועם נמנע לספר לי ולשתף אותי בכך.
יום אחד הוא הביא את הנערה אלינו הביתה. אביבה קיבלה אותה במאור פנים, ואני בחשדנות אין ספור. היא הייתה יפה במיוחד, שערה היה שחור כפחם וגלש עד מעבר לכתפיה, עיניה בהירות בגווני ירוק וחום ענברי אשר בלטו על רקע פניה החומים, חומים מדי לטעמי. שמה היה תמר והיה לה חיוך טהור וכובש, אבל אני נשארתי ביחסי אליה אטום ומסוגר."
קול של רכב חולף נשמע במורד הרחוב. אלכס השתתק ועקב אחריו. עיניו ליוו אותו עד שנעלם. אחר כך הסיט חזרה את מבטו אל עצמו אל מה שנראה עתה בועת עולמו, הושיט ידו וליטף את פרוותו של הכלב הרובץ, אשר הגיב בנענוע זנבו. אלכס המשיך בדבריו כמשיח עם עצמו.
"אינני יודע מדוע אני מספר כל זאת" מלמל לעצמו, 'הרי הוא כלב חסר דעת. נראה לי שאני מספר את הסיפור לעצמי?, אכן, את הסיפור אני מספרו לי עצמי, ואני גם יודע כבר מה סופו"
" נועם התגייס חודש לאחר שסיים את כל הבגרויות" אלכס היה נחוש לחשוף את סיפורו ולהוציאו לאוויר עולם, הוא שמח שיש לו מאזין, אפילו הוא הולך על ארבע.
"הייתה לו אפשרות להתגייס למודיעין או ליחידות תומכות לחימה, אבל הוא העדיף להתגייס לחטיבת גולני, הוא רצה להיות חייל לוחם.
"אני רוצה להרגיש שאני תורם מעצמי לטובת הכלל לטובת המדינה, למרות שזה לא מוצא חן בעיניך". היה אומר לי כשחיוך על פניו, כאילו רמז שהוא כבר איננו ילד והוא חופשי להחליט את החלטותיו בעצמו. את מרבית תקופת שירותו הוא עשה בלבנון, פרט לתקופה בת מספר חודשים בהם עבר קורס קצינים. כל תקופת שירותו הייתה עבורי ועבור אביבה סיוט מתמשך. כשהיינו הולכים לישון בלילה הייתה תפילה אחת נישאת באוויר שהלילה יחלוף בשקט, ללא כל הודעות. בארבעת שנות שירותו הזדקנתי בשמונה שנים. את שערי הכסוף קיבלתי בתקופה הזו שהייתה קשה לי נפשית ורגשית.
לאורך כל התקופה לא ספרתי לנועם על הקשיים הנפשיים והטלטלות הרגשיות שאני עובר, נמנעתי להעמיס עליו את העומס האישי והרגשי שלי, הבנתי מסיפוריו שקשה לו גם כך. כשהיה חוזר מדי פעם לחופשות שבת היה ממהר למצוא ניחומים אצל תמר, תמיד העדיף אותה עלינו. כל כך רציתי אותו גם לעצמי לשהות מעט יותר במחיצתו, אבל העדפותיו היו ברורות, ואני הקרבתי גם את הקורבן הזה למען
שלוותו הנפשית."
ציפור קטנה קיפצה על פני הדשא הירוק, מצאה גבעול יבש אספה אותה במקורה והתעופפה אל צמרת העץ לבנות את הקן הקטן שלה. בכל פעם שאספה גבעול או זרד והתעופפה אל צמרת העץ לבנות את ביתה, חש אלכס כיצד ביתו שלו מתפורר רובד אחר רובד. מעמקי יגונו נפלטה אנחה כבדה, עצובה וקורעת לב.
" לפני יומיים נועם חזר הביתה, נכנס בשקט. אביבה נסעה לנפוש בים המלח עם חברתה. אני הייתי לבד בבית, לא ציפיתי לו, בואו היה הפתעה עבורי.
"נועם אתה בחופשה?" קראתי לעברו בשמחה שזינקה מתוך הלב. הוא חייך אלי הניד ראשו בחיוב.
"לכמה זמןבאת?" שאלתי, הוא ניגש אלי חיבק אותי בחוזקה ואמר "לתמיד, אבא לתמיד, אני בחופשת שחרור., בעוד עשרה ימים אני בבקו"ם, משתחרר." שמחה אדירה אפפה אותי.
"חבל שאימא לא בבית, היא לא הייתה יוצאת לנופש אילו ידעה." אמרתי לו מעדכן אותו שאימא בחופשת ספא בים המלח. נועם חיבק את כתפי " זה באמת לא משנה הרי אני בבית, אני אתקשר אליה יותר מאוחר ואספר לה. האמת שהייתי אמור להישאר עוד כשבוע, חבר שלי, קצין בפלוגה ביקש שאשאר כמה ימים להחליף אותו כי אביו עובר ניתוח מורכב, אבל אני לא יכולתי יותר להישאר וביקשתי שיחפש מישהו אחר."
."מתי הגעת, זאת אומרת מתי הגעת העירה?' נועם הביט בי בכובד ראש, נדמה היה כי הוא מנסה להתחמק מהשאלה. אבל אני לא הרפיתי.
''הגעתי אתמול בלילה." השיב לי קצרות., "ישנתי אצל תמר."
הייתי מופתע, מאוכזב, אפילו פגוע, כי העדיף את חברתו עלי, ואפילו לא הרים טלפון להודיע לי כי הגיע.
"מדוע לא התקשרת להודיע, והעדפת את השחומה שלך על פני." השאלה נורתה מפי בנימה פוגעת ולעגנית. "התשובה נמצאת בשאלה אב יקר," השיב לי כשפניו עוטים סבר רצינות, או אולי הייתה זו הבעה של עצב".
