אלכס השתתק לרגע, אוסף שברי זיכרונות טריים מאחה קרעי מצבים שידע כי בחלקם נבעו באשמתו, אבל תחושת הקנאה הצורבת דחפה אותו לומר דברים האלה. הוא ידע שלא באמת התכוון לאומרם.
"נועם לא השיב לי, העדיף לשתוק כנראה רצה להימנע להיכנס איתי לריב. הוא לקח את תיקו ומבלי לומר דבר נכנס לחדרו. במשך זמן מה שמעתי רעשים עולים מהחדר, תזוזה של כיסא, גרירת כן הציור, אחר כך שמעתי קול חריקת המיטה הנכנעת לעומס גופו. ושקט מתוח השתרר. הבנתי כי פגעתי בנקודה רגישה, בעצב הכי חשוף שלו, רציתי להיכנס ולבקש סליחה על דברי הפזיזים, אבל חששתי שהוא לא יהיה מוכן להקשיב לי. החלטתי להמתין לאפשר לזמן לטהר את האווירה העכורה. הדממה שהשתררה בחדרו העמיקה. הסתובבתי בבית על קצות האצבעות, רציתי לאפשר לו לנוח.
"כשיקום הבטחתי לעצמי אשנה מספר דברים , אתקן התנהגויות מסוימות, אבקש את סליחתו, הרי הוא מאוהב כל כך, אהבה הטבועה בו כבר למעלה מארבע שנים, מי אני שאשפוט אותו על כך. אני אבקש מחילה על התנהגותי במהלך כל הזמנים".
"פניתי לעיסוקים שונים, ממתין שיתעורר, הזמן חלף לאט. לא יכולתי להתמודד עם המתח והמחשבות שניקרו בי בעוצמה. נגשתי לחדרו, פתחתי בזהירות את הדלת, נועם שכב על המיטה כשהוא לבוש עדיין במדיו, דומה היה כי השתרע לרגע ונרדם. דרגות הסגן שעל כתפיו הבריקו בקרני האור שחדרו מבעד לחלון. על כן הציור הייתה מונחת יריעת בד גדולה , היא הייתה צבועה כולה בצבע שחור, מעין הכנת רקע לציור שכנראה רצה לצייר, הבד הצבוע כולו בשחור הקרין עצבות קודרת, עם שמץ של נבואה אילמת. נבהלתי. הרגשתי חרדה בלתי ברורה אופפת אותי. סגרתי את הדלת בזהירות, התיישבתי על הכורסה בחדר האורחים, והמתנתי לנועם שיתעורר."
"הזמן חלף בעצלתיים , דקה רדפה דקה, שעה רדפה שעה. נועם התעורר ויצא מחדרו. שאלתי אותו אם הוא רעב , האם להכין לו דבר מה לאכול, הוא הניד ראשו לצדדים. בעיניו התכולות היה תלוי מבט פגוע. רציתי להחזיר את הגלגל לאחור ולטשטש את העימות המתפתח לכן זרקתי שאלה סתמית לחלל החדר, "מתי אתה אמור להשתחרר?" הוא הפנה מבטו אלי כאילו גילה זה עתה את דבר קיומי,
" אמרתי לך כבר קודם, בעוד כעשרה ימים."
" שתיקה כבדה ירדה, אף אחד מאיתנו לא התנדב לנפצה,
"איפה אביב ונורית?" הוא שאל , "אני רוצה להיפרד מהם". לא הבנתי את כוונתו. "מה זאת אומרת להיפרד הרי רק עכשיו הגעת?. נועם השתתק ולא אמר דבר. הבנתי שעלי לעשות משהו בכדי לטהר את האווירה, פניתי אליו שוב בשאלה סתמית ללא קשר לאירוע ,
"אמור לי בן האם חשבת מה אתה עומד לעשות אחרי השחרור, האם החלטת מה אתה רוצה ללמוד?"
הוא הטה את ראשו אלי ותלה בי מבט לעגני, שפילח את ליבי,
"אינני חושב להתחיל בלימודים השנה, אני מתכוון להינשא לתמר בעוד ששה חודשים". תשובתו הייתה קרה ומושחזת, הרגשתי אלפי יתדות פלדה דוקרות כל אזור בגופי.
"השתגעת צעקתי לעומתו, אתה מבין מה אתה עושה, אתה משליך את כל עתידך בשביל להינשא ל.. ל... שחומה שלך, אני לא ארשה לך לעשות שטות כזאת."
הוא ירה בי מבט קר ומקפיא ואמר," הזהראבא יקר שלי במה שאתה עומד לומר, התשוקה להביא למותם של שדים עלולה להרוג גם את המלאכים".
הרגשתי עלבון צורב, ודמעות חנקו את גרוני. איך הגענו לזה חשבתי, הרי תמיד רציתי רק את טובתו, רציתי להעניק לו את הכלים המשובחים ביותר שילוו אותו לכל אורך חייו, וכך הוא גומל לי?"
סערת הרגשות שתקפה את אלכס חנקה את גרונו, הוא השתתק ועצם את עיניו. שמש קורנת של בוקר החלה מטפסת במעלה הרקיע, תנועה דלילה של כלי רכב החלה נעה הלוך ושוב בשדרה. כלב הזאב שכרע כל העת בשקט למרגלותיו של אלכס, התרומם, התקדם לעברו עד למרחק נגיעה והניח ראשו על ברך רגלו, כשהוא מביט בו בעיניים מלאות חמלה. אלכס שב אל סיפורו,
" הבטתי בנועם, פניו היו חיוורות שערו החום היו מפוזר, הוא פנה אלי כשהוא מביט ישירות לתוךעיני ואמר, "אתה יודע אבא,אני חשוב שבכל אופן אני אחליף את החבר שלי ביחידה, אני עוזב עכשיו, ועולה חזרהללבנון אחזור בעוד שבוע, עד אז גם אימא תהייה כבר בבית." באותו רגע הרגשתי כיצד עולמי הולך ומצטמק, הולך וקטן ואני נבלע בתוך בולען שחור, הכול הפך להיות אפל ושחור.
כשהתאוששתי נועם כבר לא היה בבית. מהרגע שעזב הרגשתי שאני שוקע לתוך עולם של רחמים עצמיים, כולי חרטה על הדברים שאמרתי. פחד טמיר חלחל בתוכי להיכן אתמוטט אם יקרה משהו לנועם, איך אעמוד בפני אביבה כשכל נימי נפשי זועקים אשמה, כיצד זה ישפיע עליה, האם היא תסלח לי?, לפתע הבנתי שבדרכי האנוכית אני בעצם דואג לעצמי.
הערב ירד, אביב ונורית הגיעו הביתה, אני לא ספרתי להם דבר מכל מה שהתרחש. מאוחר יותר הם פרשו כל אחד לחדרו, העדפתי להישאר לבד, על אף שהבדידות העיקה עלי. טלפנתי לאביבה רציתי לשמוע את קולה, חששתי לספר לה שנועם הגיע הביתה וחזר מייד אחר כך ליחידתו בגלל שטות שלי. איחלתי לה בילוי נעים וחזרה מהירה הביתה.
המחשבות המעיקות והפחדים הסמויים שניקרו במוחי עוררו אצלי את מנגנוני החרטה, התחרטתי על כל ההתרחשות מרגע שנועם הגיע ועד שעזב, אילו היה בידי מטה קסם, הייתי מחזיר את הזמן אחורה...
לא מצאתי רגע אחד של מנוחה, פסעתי הלוך ושוב בחדר, לאחר מכן התיישבתי ושוב קמתי רציתי לשתות ובאותה שנייה ויתרתי, ניסתי לקרוא עיתון אך המלים ריצדו לנגד עיני כנקודות שחורות ללא מובן. נכנסתי אל חדרו של נועם בחנתי כל פרט בחדר ובמיוחד את כן הציור והבד הצבוע בשחור שניצב מולי שותק ומתריע. ישבתי על מיטתו של נועם מריח את ריחו, הרגשתי כיצד לבי מתבקע לאלפי רסיסים, לב אבן מנותץ. נשכבתי על מיטתו ופרצתי בבכי, כשאני קובר את פני בכר שלו. הרגשתי כיצד עייפות משתלטת עלי, שכבתי כך זמן מה עד שנרדמתי."
קולו של אלכס הלך ודעך, הזיכרון הטרי של האירוע שזעזע את כל ישותו גרם לו לשקוע בתוך עצמו כטובע במערבולת. הוא פשט את ידיו מנסה להתרומם מעלה, אבל הוא טבע עמוק לתוך עצמו. שוקע לתוך פחדיו לאחר השהייה קצרה החל שוב לדבר ובקול שקט פסע פסיעה אחר לתוך סיפורו.
"התעוררתי לקראת עלות השחר, שנתי הייתה טרופה מלאה בחלומות על קרב עז שהתחולל אי שם מלווה ביריות, באש מקלעים, בהדי התפוצצויות ופטריות של אש ועשן. לוחמים צבועי פנים הסתערו אל יעדים עלומים, ביניהם ראיתי את נועם מסתער בראש קבוצת חיילים, הרעש היה מחריש אוזניים. כשהבטתי בשנית נועם נעלם, ראיתי חיילים רצים קדימה , אבל נועם לא היה ביניהם...
הפחד והרצון להעלים את המראות גרמו לי להתעורר. בתחילה לא הבנתי היכן אני נמצא, רגע חלף עד שזיהיתי את עצמי נח על מיטתו של נועם. האור דלק. הרמתי את ראשי וזעקת כאב נפלטה מפי , על פני הבד השחור ראיתי כתם אדום, כתם של דם, הגולש ממרכז הציור אל תחתיתו. ברגע זה הבנתי כי נועם שנעלם בתוך חלומי, נעלם גם מתוך חיי."
הייתה זאת נקודת השיא בסיפורו של אלכס. הוא לא בכה ולא זעק, דומה היה כי ידע את אשר עומד לקרות. הוא קפא בקדרות וחיוורון כיסה את פניו. הכלב שלמרגלותיו הביט בו ברחמים רבים כאילו הבין כל מילה מהסיפור. אלכס ליטף את ראשו, והכלב הניח לו ללטפו.
הרחוב התעורר לחיים וזכה למנת החיות היומית שלו, העומס של כלי הרכב החל גובר, אנשים בלבוש ססגוני מיהרו לעיסוקם, אך בלבו של אלכס שררה דממת המוות. רכב הנושא מספר צבאי עצר ליד בניין מגוריו של אלכס. קצין וקצינה ירדו מהרכב ופסעו בצעד מהיר אל כניסת הבניין. אלכס הבחין בהם ממקום מושבו מהעבר השני של הרחוב, ליבו התכווץ, הוא ידע מה הבשורה שהם נושאים עימהם. ברגע מסוים חשב על אביבה, כיצד תקבל היא את הבשורה?
הכלב התנער לפתע שלח את לשונו החמה וליקק את ידו של אלכס במעין מחווה של ניחומים, ובצעד מהיר פנה והחל מתרחק מהמקום אל קצה הרחוב. כשהגיע לפינת הרחוב סובב את פניו אל מקום מושבו של אלכס. להרף עין נפגשו מבטיהם אלכס חש לרגע חמימות מתפשטת בגופו, ואז הבחין כיצד הכלב הופך לעננה, ערפל לבנבן המתפזר ונעלם באוויר , כענן הנמוג ברוח הנושבת.
ליבו של אלכס התכווץ ומאן להתרחב, הוא חש בערפל שחור מערפל את חושיו, הוא צנח אל הספסל ושקע אל העילפון אשר הרחיקו מעולמו המיוסר.
שני הקצינים מיהרו להיכנס לבניין עלו במדרגות ונעצרו מול דירה מספר שבע, שנשא את השם אביבה ואלכס זמיר. הקצין צלצל בפעמון. את הדלת פתח אביב ועל פני השתפכה הבעת הפתעה .הקצינה שאלה, " האם זה ביתו של סגן נועם זמיר?"
אביב הניד ראשו בחיוב, חשש כבד וברור התגנב לתודעתו. בתנועת יד הזמין אותם להיכנס לדירה.
"אני רס"ן נירית רונן, קצינת נפגעים פיקודית, האם ההורים של נועם בבית?" שאלה כשעל פניה הבעה רצינית.אביב הביט בה כשחרדה לבאות הולכת וגוברת.
"אימא יצאה לנופש בים מהלח, ואבא משום מה לא בבית, וזה מפליא מאד."
"יש לי הודעה למסור למשפחה, עדיף היה אם ההורים היו בבית," רס"ן רונן החליקה על שערה במבוכה, "אולם לאור המצב אמסור לכם את ההודעה. אתמול בערב חדרו כוחות של חטיבת גולני למעוז מחבלים בלבנון. הקרב היה קשה והיו נפגעים... סגן נועם, אחיך נפגע קשה בחזהו. הוא חולץ במהירות מהמקום תחת אש כבדה, היה חשש כבד לחייו. הוא פונה במסוק לבית חולים רמב"ם. ספק רב היה אם יישאר בחיים. הרופאים ניתחו אותו במהלך הלילה, וככל הידוע לנו הצליחו להציל את חייו, מצבו עדיין קשה אבל יציב עם סיכויים טובים להחלים. הוא כבר בהכרה. ביקש להודיע שישמח לראותכם ובמיוחד ישמח לראות את אביו וכמובן את תמר, כך לפחות מסר."
הקצינה חייכה באהדה אל עבר אביב והפטירה, "ועכשיו אשמח לשתות כוס קפה של בוקר."
