"ויגי" – שמואל ויגיסר

הכדור

מכוסה בשמיכות הצמר הישנות והבלויות שאמא שלי כיסתה אותי בהן, ישנתי וחלמתי כיצד אני מבקיע שער ניצחון. באותו לילה היה קר. בצריף בו גרנו היו סדקים שדרכם חדר אוויר צונן, ותנור הנפט המעשן לא הספיק כדי לחמם את צריפנו, אך אני הייתי מאושר, כי ישנתי עם הכדור שהיה ידידי וחברי היקר ביותר. חיבקתי אותו חזק וחלמתי כיצד אני מבקיע ומפצח את ההגנה בכִדְרור מזהיר כאשר הכדור ואני הננו גוף אחד, ישות אחת, כשאני שולט בו שליטה מלאה. התעוררתי משנתי לקול שאגות וצהלות קהל הצופים הנרגש והנפעם מהתרגיל הנפלא שלנו – שלי ושל הכדור, ובהרגשת אושר ועם חיוך של סיפוק על השפתיים, נרדמתי שנית.

הכדור היה הידיד היקר והחשוב ביותר שלי. אהבתי אותו, טיפחתי אותו,  ושימנתי אותו. אמא שלי תפרה לי את הקרעים שנבעו בו ואבא, שהבין שחקלאי לא יצא ממני וגם לבית הספר הדתי "בר-אילן" לא יוכל לרשום אותי, קנה לי "פנימי" וניפח אותו, זאת לאחר שאמא תפרה לי את הקרעים עם חתיכות עור.

איזה שמחה ואיזה אושר חשתי – יש לי כדור משלי.

ועכשיו אספר לכם כיצד היה לי כדור משלי.

הורי היו עניים מאוד ולא העזתי לחשוב ולהאמין שיקנו לי כדור כמו ל-מנק  "מנחם אורבך" שהיה השכן שלי, יחדיו התנהלנו ושחקנו בצוותא מקבוצת הילדים ועד לבוגרים. הוא היה השכן שלי במגרש המשחקים על אדמת החמר. בזמנו, היו כאלה מגרשים מרובים ועליהם גידלו חקלאי הרצליה את גידולי העונה כמו עגבניות, קישואים ועוד. במגרשים אלו התאספנו אחרי הלימודים למשחק הכדורגל שכבש ולכד אותנו בקסמיו, כך מהרהר, אחוז שרעפים היכן הימים ההם, עכשיו הכל נהפך למעטפת של בטון, אספלט, בתים מרובי-קומות, רעש ומהומה שמחליפים את השקט והשלוה בימים של פעם שלא יחזרו. מיד חוזר אני למציאות וזוכר את יתר הילדים שרובם ככולם היו כמוני והוריהם ידם לא היתה משגת לקנות כדור לילדים, "כוכבי הכדורגל בהתהוותם".

בסתר לבי קנאתי ב"מרק" ובמתי מעט חברי שהוריהם ידם היתה משגת לקנות לבניהם כדור חדש, מבריק כמו לבוגרים. בסתר לבי קנאתי קצת אבל הם היו חברים נפלאים ואהבתי אותם אחד אחד, קבוצת ילדים שגדלנו יחד מגיל ינקות וחצינו ילדות, נערות ובגרות נפלאה בצוותא ומה שאחד אותנו בעקר היה  משחק הכדורגל. הפכנו לקבוצת הפאר של הרצליה המושבה, קבוצה שעד היום זוכרים אותה ומדברים בה בהערצה ובחיבה אין גבול. אפילו היום עדיין עוצרים אותי ברחוב אנשי הרצליה, העיר הסואנת של היום, מברכים אותי, מתרפקים על זכרונות העבר, מספרים לבניהם ולחבריהם המטילים עמם על "ימים שלא יחזרו",על "ויגי וחבריו" ועל הכדורגל של פעם, על "ילדי הרצליה" שהפכו את קבוצת הכדורגל "הפועל נחום הרצליה " להשאר לעד חקוקה בליבותיהם  כמו יין ישן שלא נס ליחו,כזכרון משכר ונפלא לנצח.

מגרש הכדורגל היה ללא דשא על אדמת חמר,מלאת מהמורות כשחבל בגובה המותנים מתוח מסביב המגרש,כשלאורכו היו קרשים צרים שנועדו לישיבה."פינקה" פנחס זוסמונוביץ ראש אגודת "הסדרן" שהיה עובד ב"סולל בונה" עם חבריו הקימו הכל בהתנדבות.המגרש היה  מוקף פרדסים,מטעי פרי מוקף בבתים עם רעפים אדומות שלצדם היו גידולי ירקות, פירות, כבשים פרות ושדות עם גידולי העונה של חקלאי הרצליה, ביניהם אבי וחבריו החקלאיים שכה טרחו ועמלו להוציא את פרנסתם מהחקלאות של פעם ולעתים ללא הצלחה.

אנשי המושבה כולם בטפם ובזקניהם היו נוהרים לראות אותנו בשבתות, לחזות בנו משחקים. הם היו מעודדים אותנו ואנו הפלאנו והצלחנו במשחקינו. במרבית המשחקים ניצחנו וככה העפלנו אנו, ילדי המושבה, מהליגה החמישית,האחרונה עד לליגה הראשונה, שנה אחרי שנה. גם לחצי-גמר גביע המדינה כשחקן ההרכב הראשון. ואני זוכר איך הפכתי בורג משומן בקבוצה בתפקיד שכה אהבתי להבקיע שערים עם "חולצה מספר שמונה" שלוותה אותי עד לפרישתי עונות משחק רבות, ושחקן ההרכב הראשון. אולם את הכדור הראשון לא אשכח לעולמים. הכדור הראשון שלי היה הכדור של קבוצת הבוגרים שלאחר משחקים, אימונים אין סוף שבו התבלה וכמעט לא היה עליו עור וגם נקרע במקצת ואז כשלא התאים לבוגרים נגזר דינו להזרק לאשפתות. "וייסי, "שלמה כהן ז"ל, שאז היה הכל-יכול שעל פיו ישק דבר ואחרי עבודתו בשעות אחר הצהרים ועד החשיכה כהן בתפקיד "מזכיר אגודת הפועל הרצליה "יותר מעל אהב את הכדורגל והיה שחקן מצטין,מעוז ההגנה בתפקיד הבלם ("סטופר", כך כינו את התפקיד שלו בימים ההם).משום מה שלמה כהן ז"ל החליט שבמקום להשליך את הכדור לאשפתות או אולי לתת אותו לילד ממשפחתו העדיף לתת את הכדור לי. שלמה כהן היה מגלה הכשרונות  שגילה אותי והיה עוקב  אחרינו הילדים המשחקים במגרשים עד שהכוכבים והירח הבליחו ובשרו שהליה הגיע וכי מה לנו לילה שיעצור בנו ממשחקינו? הוא היה מבקש מהילדים המוכשרים שראה משחקים כדורגל במשחקם בשכונה שלו להצטרף למסגרת אימונים  מסודרת בקבוצת הילדים של "הפועל". אותי ואת יתר הכשרונות הבולטים העביר ושכנע להצטרף. עלי הוא שם עיין במיוחד, אימץ אותי ותלה בי תקוות.

מאז שהייתי ילד ביליתי וחייתי מחוץ לבית, במשחקי הכדורגל, בים ובמשחקים המקובלים בימים ההם וחוזר הביתה בשעת לילה מאוחרת, עייף אבל מאושר.

"וויסי", זה כינויו, ביקש ממני כל הזמן, ללא הרף, להצטרף למסגרת קבועה ולהצטרף לילדי הרצליה לאימונים סדירים ובסוף שכנע אותי וכך נחרץ גורלי להיות שחקן כדורגל, כמו יתר חברי.

אני נדבקתי יותר בתשוקה לכדור ותמיד צפיתי באימוני הקבוצה הבוגרת וכמובן במשחקיהם בשבתות. לפעמים הבוגרים ושלמה השחקן לקחו אותי איתם באוטובוס הרעוע לראות משחק חוץ וככה הפכתי לחלק מהנוף הקבוע של הכדורגל בהרצליה. יום אחד אחרי אימון של הבוגרים שבו חזיתי, ניגש אלי שלמה ונתן לי את הכדור המרופט. אני, קורן משמחה ואושר, מיהרתי הביתה ובצעקה רמה שהחרידה את אמי מחליבת הפרות, בישרתי להם: "אמא, יש לי כדור משלי".

ואני זוכר כמה זמן, התמדה, סבלנות ושעות אין ספור התאמנו, הכדור ואני, בצוותא. כמה תרגילים ולהטוטים תרגלנו, הכדור ואני, עד כלות הנשמה ועד שכוכבי הלילה והלבנה הבליחו והארץ נעטפה בדמדומים של שקיעה.

בהתחלה הכדור התנגד ועשה כל מיני תרגילים להפטר ממני ומבעיטותי ונגיחותי בו בלי הרף ובהתמדה כ"כ נמרצת. הרי כבר זקן ועייף היה, אחרי שנסחט, תורגל ונשחק במשחקי ואימוני הבוגרים.

הוא חשב כבר שהגיע זמנו למנוחה ושלווה, עייף מבעיטות וטלטולים של השחקנים שזמן ממושך בעטו ונגסו בו מאז שהובא טרי, חדש עם ריחות של עור טרי לשורות שחקני הכדורגל של "הפועל נחום הרצליה".

איך הוא התנגד לי בתחילה!, נזכר אני, והבינותי אותו! במקצת אולי חמלתי עליו,ואולם לבסוף הוא נכנע נהגה והבין שהוא רק הפעם רק שלי לי, ויש לו רק ידיד אחד שמשחק אתו וזה אני הילד ויגי. מבוקר עד בוקר הינו ביחד ואני, שהייתי כשרוני ועקשן התחברתי אתו, זרמתי עמו ושלטתי בו. יחדיו עשינו תרגילים וטריקים נפלאים וכמוני הוא נהנה מתגובות הצופים, מהתפעלות חברי. הרגשתי שגם הוא נהנה ומשתלב כמוני. החזרתי לו אהבה בטיפולי המסור בו, שמנתי אותו וכל לילה נרדמתי כשהוא חבוק, מונח במיטתי סמוך לראשי.

אחרי משחק שבו נצחנו, והצטיינתי בו, עלז הכדור בשמחתי. אולם ברגעים של הפסד חשתי שהכדור מרגיש, כואב, משתתף בצערי.

כך המשכנו, הכדור ואני, להתאמן, לשחק, להתקדם בביצועינו ולישון בלילה מאושרים, עייפים ולפעמים פצועים וחבולים – הכדור שהתרפט והתבלה, ואני שמכל מיני מכות, נפילות, בעיטות, נפצעתי ולפעמים גם היה לי גבס על האצבע, היד ועל הרגל. זה גרם לנו לקרוא ספרים ביחד, שזה תחביב נוסף שלי, בין המקובלים ביותר עלי.

כבר הבנתם שהכדור ואני לא נפרדנו כל היום והלילה. לבית הספר נהגתי, כמובן, לקחת אותו ואפילו המנהל והמורים לא יכלו לאסור עלי להביא אותו. הם רק סיכמו אתי שאתן אותו למשמרת בחדר המורים . לא יכולתי להתאפק, הייתי מבקש ללכת לשרותים, שוכח את עצמי ובמקום לחזור לשעור הייתי מתחיל לשחק בכדור ועם כמה ילדים כמוני שהתקבצו מיתר הכתות בחצר ביה"ס. נשכחו ממני הכתה, המורה,הלימודים,כל ההבטחות והעונשים שקבלתי מהמורים ומהורי נשכחו בכישוף של הכדור הישן. עד ההפסקה ואחריה,עד סיום הלימודים בילינו בחצר בי"ס ויצמן במשחק הכדורגל  ולא חזרנו לכתה.

למזלי המורים של אז הבינו אותי כי הם היו כמוני, תושבי המושבה, רובם ככולם. חלקם גם באו לראות אותי משחק בהפסקה ואפילו בשבתות בהן שיחקתי כבר כילד עם הנוער ונהנו ממני, ואולי פשוט היו מורים טובים!

האבא של בסמו וחברו הטוב של אבי שהגיע למושבה כמו אבא יתומים מירושלים העתיקה היה  המציל ומוכר התירס של ועד המושבה בחוף ימה של הרצליה.היינו עולים על העגלה הרתומה לחמור שמאחוריה היה מטלטל הסיר הגדול מלא התירסים שיואל מכר בים ויחד עם הכדור ועם "בסמו" יהושע כהו חברי הטוב,הגענו לים הקורץ והמפתה. בילינו עד הלילה בים, בים שהיה אהבתי הנוספת אחרי משחקי הכדור למינהם כשהכדורגל היה המוביל., כמה סיפורים וציזבטים ספרתי להורי כשחזרתי בערב .לפעמים תפסו אותי על חם ואמי הוזמנה לבי"ס וכי מה יכלה לעשות אתי? אבי בכלל לא היה בבית, כלל לא ראיתי אותו, וחזר עייף עם החשיכה וישר לחדרו הצנוע לכתיבת סיפורי הפולקלור ולבית הכנסת שהם היו משאת נפשו ותחביביו. ואני ילד הטבע, מאושר ושמח בחלקי עם אמא דאגנית שלא יכלה להשתלט על סורר, פרוע ומרדני כמוני!

החלטתי לספר לכם על הפעם האחת והיחידה שבגדתי בכדור ואם אני זוכר את הפעם הזאת חייב אני לספר לכם כדי שתבינו אותי, הילד – שמעולם לא קיבל צעצועים, כדורים, ימי-הולדת ומתנות. אני מצטער כדורי על מעידה חד-פעמית זאת. זה קרה אחרי שמנק קיבל כדור חדש, מבריק, נודף ומריח ריח של עור ישר מהחנות, כדור בתול שעדיין לא שיחק בו.

מנק ואני ידידים, שכנים ושחקנים מצטיינים לעתיד. היינו רגילים להתאמן בצוותא יום-יום אחרי הלימודים יחד עם ילדי השכונה, בעיקר במשחקי כדורגל שקראנו להם "המפסיד יוצא", ז"א הקבוצה המנצחת נשארת. היינו תמיד משחקים בקבוצה אחת ונדיר היה שהפסדנו וזאת בתנאי שמנק  וויגי נבחרנו באותה קבוצה,  וככה נשארנו עד הערב.

אבל כל שעה שהתפנתה

היינו מתאמנים כל אחד בכדורו על הקפצות, נגיחות, בעיטות לשער וכולי, כל אחד עם כדורו, כל אחד להיטיב ולשפר את ביצועיו.היינו למשל מתאמנים מי יקפיץ יותר פעמים על ראשו,בתחילה בעמידה על המקום,אח"כ בהליכה,בריצה ואפילו בישיבה ולבעוט בכדור לשער,כמובן בלי שהכדור יפול ארצה. לדוגמא אחרי הקפצה בריצה מהירה של נניח 20 פעמים לתת גול.מנק היה כלבבי והדאבל פס (מסירה כפולה) ביננו הכריע הגנות רבות במשחקים  רבים כשהפכנו לשחקנים .והכל החל בכדור הראשון שהיה רק שלי והיה אולי המתנה היחידה שקבלתי בילדותי.אבל אתם סקרנים לדעת מתי וכיצד בגדתי בכדורי? זה קרה כאשר  

בקשתי מ"מנק" את כדורו החדש להתאמן בו והוא כמובן נעתר לי ונתן לי את כדורו. שמח וטוב לב זרקתי, כלאחר יד, את כדורי הישן שם לקצה המגרש ותרגלתי עם הכדור החדש. להגנתי אציין שהייתי רק ילד שובב ולתומי חשבתי שעם כדור חדש ביצועי ושליטתי בכדור ירקיעו שחקים. ולא הבנתי שפגעתי וזנחתי את הכדור שלי שנפגע ונעלב. רציתי והאמנתי שעם כדור חדש אשפר ואכפיל את ביצועי ולהטוטי. אולם נהפוך הוא, בנוסף לתחושה הלא נעימה שחשתי והרגשתי, שהתבטאו ברחשושים וכעין עקיצות בגופי שגרמו לי אי-נוחיות וכל הזמן ששחקתי עם הכדור של מנק חשתי בגבי את מבטו המיוסר ועיניו הכבות  והעצובות ננעצות בי באשמה ובעצבות. האם שמעתי את בקשתו ושאלתו של כדורי? מדוע השלכתי אותו שם בקצה המגרש, זרוק ומוזנח וכי מה היה חטאו?

למותר לציין שכל ביצועי ותרגולי לקו בחסר בלשון המעטה. כחץ מקשת החזרתי את הכדור למנק, חזרתי לכדורי הישן והנאמן ושוב הפלאנו, הצלחנו בתרגולינו לקול תשואות הבנות העוקבות אחרינו, מחכות שנתפנה לשתף אותנו במשחקי חברה וא"ש לילה שהיינו רגילים לשחק כולנו כולל הבנות כמו חבל, קלאס, משחקי מחבואים וחברה, שנהגנו לשחק בצוותא ילדי הכיתה והשכונה עד שהלכנו איש איש לביתו. היתה שם אחת מהבנות "הילדה עם הצמה" ששמה אפרת, שאהבת הבוסר בינינו בקעה וצמחה לפני מספר שבועות וכבר התמזמנו וגם התנשקנו ואהבתי את הפלירט החדש שהגיע לענג אותי. רק במקרים אלו נפרדתי מהכדור ושמתי את הכדור למשמרת בביתו של יענקל'ה, שביתו הייה הקרוב ביותר למגרש ולעתיד שחק תקופה ב"מכבי" כקיצוני ימני.

אחרי מקרה זה של פרידה מכדורי לא נפרדתי ממנו עד שבעל כורחי  נאלצתי להיפרד מהכדור.

כיצד ואיך נפרדתי מהכדור?

הכדור התבלה, נקרע וגם התפנצ'ר וכולו היה מטולא ותפור על ידי אמי המסכנה שלא יכלה לסרב לנדנודי לתקן אותו. אמי המסכנה, למרות תחנוני, לא יכלה לטלוא ולתפור את הכדור שהיה לו כבר צורת טרפז ולא עגול כמו כל כדור נורמאלי וכבר לא יכולתי לשלוט בי למרות שהוא השתדל להשביע את רצוני.  גם היה לו פנצ'ר והייתי חייב לקנות פנימי חדש  שהיתה הוצאה כבדה לתקציבה הדל של אמי לגמור את החודש ובלב דואב לא נותרה לי ברירה אלא להפרד מהכדור.

.

ואני "ויגי" הקשוח, שמעולם לא עמדה דמעה בעיני, לקחתי את הכדור לפרדס שלנו בעגלה עם אבי והסוסה "שושקה" לעזור לאבי להעביר את צנורות המיים בפרדם. אבי הקשוח, השתקן, ששמע את גערות אמי שאעזוב אותה ואפטר מהכדור, לא דיבר מלה כהרגלו,אבל הרגשתי שלבו מצר על בנו הבכור כאשר הושיט לי מהשק המוטל למרגלותיו אפרסק עסיסי שלקט כאשר חרש בין עצי הפרי לעקור את היבלית ויתר העשבים שגדלו פרא במטע. עזרתי לו להעביר את צנורות המים ואז הלכתי עם הכדור לקצה הפרדס, נפרדתי מהכדור בבעיטת פרידה אחרונה. הכדור המריא אל-על וקרני השמש סנוורו את עיני, וכחול-השמיים עטף את הכדור באור נגוהות, כעין פרידה מידיד. והכדור עלה לשיא הגובה, נסק למרומים ודמה היה לי שראיתי אותו עומד שם למעלה בשיא הגובה ובדמיוני באור ובקרני השמש נראה לי נפלא, חדש ומבריק. ואז הוא ירד למשק הפרידה האחרון. שמעתי את רעש נפילתו. הבטתי בו מבט אחרון של אהבה וכאילו הרגשתי שהוא מחזיר לי מבט של עצב, השלמה, עם הנגזר לו ואולי גם מאחל לי הצלחה ואני בעטתי את בעיטת הפרידה והכדור המותש והקרוע עף לו ואני לא הפניתי את ראשי. שמעתי את רעש נפילתו בין עצי התפוז, צעדתי הביתה רגלי עם עצמי ואבי המשיך לעבוד, ולא אמר מלה, המשיך בעבודתו בפרדס. זוכרני עד היום את כאב הפרידה שבערה בקרבי, את הלחלוחית בעיני ואת הריקנות והעצב שאפפו אותי.

אמרתי לאמא שלי שאני לא מרגיש טוב, לא הלכתי למחרת ללמוד. יום שלם ישבתי, שתקתי, הייתי לבד עם עצמי ועם הספרים שכה אהבתי. נדמה לי שאז קראתי את אחד מספריו של קרל מאי "יד הנפץ" או משהו כזה, ואז כשלא יכלתי להרדם וכל הלילה גיששתי וחיפשתי אחר הכדור שהייתי רגיש לישון עמו, קמתי בבוקר וראיתי את אבי, שאיבד עין אחת בירושלים העתיקה כשהיה יתום בזמן מלחמת העולם הראשונה, עומד ליד מיטתי. אבי שמעולם לא ראיתיו בבוקר כי הוא קם השכם לעמל יומו, ולא הרבה בלשון המעטה לשוחח עמי. היה לו חדר עם מיטת סוכנות ושם הניח תפילין והתפלל, הלך לעשות קפה שחור ששבע פעמים הרתיח אותו, עד שהמיים רתחו והחלו לגלוש וחוזר חלילה, ואז ביצע לו ככר לחם שחור, שום ובצל, בצע בידו את הפנים הרך של הלחם הטרי ישר מהתנור,תחב לחלל את הגבינה מלוחה ,הבצל והשום,שתה להנאתו את הקפה המהביל,הניח תפילין והתפלל את תפילת הבוקר ,הדק וסדר את חגורת השבר .יצא  לרתום את הסוסה "שושקה" ויצא לעמל יומו..

ופתאום חשתי בידו המנערת אותי וגם  הפעם הוא לא דיבר עמי, רק שתק  והסתכל בי,כמה דקות שעבורי היו נצח נצחים, בי בבנו הבכור ואז אמר לי: "שמואל, בו אחרי". יצאנו לחצר ובין העצים, התרנגולות, הפרות, הסוסה, העיזים, הכבשים, החתולים והכלבים כשמאחורה אמי הנעצרת עם דלי חלב שגמרה לחלוב, משתאה על המחזה הלא שגרתי הזה.

כמה דקות עמד אבי,הושיט את ידו לשק שהיה רגיל לשאתו לעגלה משמש וחטט בו ,הוציא ממנו ואז הוציא ממנו כדורגל  חדש, ,נוצץ ומבריק כמו הכדור של הבוגרים,החזיק בו בידו כשאני משתאה ונפעם כלא מאמין למראה עיני.. "כדור כמו של הבוגרים, חדש והטוב ביותר", אומר אני בקול נרגש לאבי והוא לא עונה, רק  מסתכל עלי בעינו היחידה, לוקח את הכדור ובועט אותו לשמים. ראיתי את הכדור עף לשמי התכלת של יום אביבי נפלא וקרני השמש מסנוורות אותי יחד עם לחלוחית של תענוג ואושר ובאוזני עולים הצלילים של בוקר חקלאי, געיית הפרות, נהירת הסוסה, נביחת הכלבים וקולות הטבע המתעורר ונעור, ואני רואה את הכדור היפהפה עף, מרקד באיטיות, נוסק מעלה ומעלה לשמיים הכחולים, לשמש הזורחת כשלפתע נעצר הכדור לשבריר של שניה ואז יורד, נוחת באיטיות ובאצילות ואני רץ בזרועות פתוחות לקבל אותו כשהוא נופל. והעולם והזמן נעצרים."שמש בגבעון דום וירח בבקעת איילון" ממלמל אני את הפסוק שבדיוק למדנו אתמול. ואני אהבתי את אבי ורציתי כ"כ לחבק אותו ולנשק אותו, את האדם הקשוח, השותק והעמל. וידעתי והבנתי בכמה ימי עבודה מפרכת בשמש הקופחת ולוהטת למראשותי! בשדות שם חרש, בפרדס אותו עבד, כמה ימי עבודה עלה לו הכדור? ונכלמתי ובושתי על רצוני לקחת  את הכדור לשחק בו להנאתי. אבי אמר לי רק משפט אחד: "בשבת שעברה, כשנתת את שער הניצחון, באתי וראיתי אותך משחק, אז הבנתי והרגשתי מה זה אהבת אב לילד". כמה אבי גאה בי, אבל לא יכול להביע ולהגיד לי זאת.

עכשיו, כשאני כותב, מציפים וממלאים אותי רגשות של עונג, געגועים ונוסטלגיה, הגורמים לי להרהר בכדור ובילדותי, ויודע אני שימים אלה לא יחזרו לעד.

הרצליה, יוני 2007.