רפול והחופש החקלאי של ויגי
הייתי גאה ומאושר ובחזה מנופח ובמבט מלא אושר ושמחה וגאווה רצתי והתאמנתי ו"קרעתי את התחת" כפי שרציתי וחלמתי: התקבלתי לטירונות של הצנחנים – שהיה החלום שלי – והייתי חלק בלתי נפרד מהגדוד הקטן והמגובש שכל כך חלמתי עליו ועבורו הייתי מוכן להקריב הכול ואפילו את הקריירה של שחקן כדורדל, כוכב ומבקיע השערים בהרצליה, ובלי לחשוב כלל ויתרתי על קורס הטיס שבו שובצתי. ראיתי וישבתי והתאמנתי עם ה"אגדות" והמפקדים שחלק מהם גייסו אותי והיו חלק מחלומות של ילדותי כמו דרורי שנהרג אחר כך בפטרה ו"בריבוע" – בר יצחק – המגייסים של הצנחנים שהיו בני עירי ועליהם שמעתי סיפורי גבורה. כי זה היה אז מה שחלמנו אני וחברי: להיות חיילים קרביים, חוד החנית של צה"ל, ללבוש את הכומתה האדומה ורק בצנחנים בגדוד 890. כך היה מקובל אז – להתנדב ולתרום.
רפול המג"ד היה עבורי כמו אלוהים ועורר בי ובחבריי יראת כבוד והערצה ואפילו פחד וניכור. הייתי שובב והבנתי ישר כי צריך לשכוח מכל מה שהיה טוב בחיים האזרחיים. בצבא, חייבים להישמע ולשמוע בקול המפקדים. אנו הטירונים היינו כל היום וכל הלילה באימונים, במשמעת, בתרגילים וריצות וכבר התגבשנו והפכנו ללוחמים. רפול, צורי, עמוס, שולץ היו הדוגמא והסמל עבורנו ועשינו כל מה שאמרו לנו במהירות ובקפדנות כי המפקדים לימדו אותנו שאנו כצוות מגובש תלויים אחד בשני בכל הלחימה ביום ובלילה. חודש אחרי חודש מאימון לאימון התחשלתי ונהפכתי לחייל מן המניין ואחרי הצניחות קיבלתי את הכובע האדום! לא היו אז מלחמות אלא רק פעולות פשוטות. רפול היה דוגמא אישית ובתרגילי הגדודים היה חוגר כמונו והולך תמיד בראש. אבל עדין הוא היה נערץ נעלם ונסתר ומעורר בי יראה. (כשהלך במחנה מיד הייתי עושה סיבוב ארוך כדי לא להיתקל בו ווגם לא במפקדים אחרים, כדי לא לקבל עונש שהייתי מקבל בלי סוף בצורות מקוריות שמקוצר היריעה לא אוכל לספר עליהם) עד לאירוע שבו נהפך רפול המנוכר עבורי לאנושי ולאדם החם והרגיש ביותר שכל חיי אזכור אותו לא רק כחייל, מפקד ולוחם אמיץ ללא חת, אלא כאדם אנושי, חם, מבין ומתחשב שאין דומה לו. כשאני כותב זאת עכשיו בשעת לילה מאוחרת זו, לבי מתחמץ ומלא צער לזכרו, ואני שגדלתי כמו רפול פלח בן פלח בלי "גרוש על הנשמה" בצריף רעוע כשהשרותים נמצאים בחוץ, הפרות, הסוסה הכבשים והלול והפרדס עולים בזכרוני רוצה עוד פעם לראות את רפול השתקן האמיץ, הרגיש שנתן לי החייל הקטן שרק גמרתי את הטירונות, חופשה שמעולם לא ביקשתי.
לא ידעתי עד כמה אמא שלי ואבי, נאבקו על הפרנסה. ובעיקר אבא שחורש ועושה הובלות ואחר כך הולך לפרדס ומשם לגן הירק והכול עם עזרה רק של נחום אחי הבינוני כי דב הצעיר היה עדיין ילד קטן. היינו עניים והירקות הבשילו וצריך לקטוף את הפירות בפרדס ולחלוב את הפרות כשאני הבכור בצבא נהנה עם החברים הנפלאים ומרגיש אחרי הגיבוש שהקיבוצניקים שבהתחלה לא כל כך קיבלו אותי, העירוני, הברדקיסט ואולם החביבי, לתוכם, מתאחדים ונהנים מחברתי. והחברות הנפלאה הזאת השכיחה ממני את הבית כי לחופשה, רפול וצורי כמעט לא שיחררו אותנו, ואני שכחתי מהים והחבר'ה מהחתיכות, ושומו שמים – גם מהכדורגל. לא ייאמן, הרגשתי שייכות. מה שלא הרגשתי מעולם בבית, שאבא בכלל לא ראה אותי ואמא כל היום עבדה ורק צעקה עליי שאעזור ולא אברח ואעלם לכדורגל, למרחבים הפתוחים, לים, לחברים ולחזור בלילה – כמובן עייף ומאושר.
ואז, יצאתי לחופשה שבה ככוכב הקבוצה שיחקתי במשחק ליגה נגד הפועל רעננה דרבי השרון וניצחנו ונתתי גול הניצחון , יצאתי עם החבר'ה, עם החברה שהייתה לי אז אורה – תימנייה גזעית. כמה ימים נהניתי ואולם התגעגעתי לצנחנים ובעיקר לחבר'ה. ואז אמא נתנה לי מכתב לרפול ואמרה לי שאתן לו אותו ביד כי כתבה כמה מכתבים בהם ביקשה שיתנו לי חופשה חקלאית כדי לעזור במשק. ואני הבנתי אותה והייתי מודע לעומס העבודה ולסבל של הוריי וכמה אוכל לעזור, ואולם ידעתי והייתי בטוח שרפול בחיים לא יאשר חופשה ארוכה כי היינו חוד החנית של צה"ל. ואני לקחתי והבנתי את אמא ולא יכולתי לסרב לה ושמתי את המכתב בתיבה של המג"ד ושחכתי מזה בכלל. אחרי כמה ימים בא רפול וקורא לי על ידי לחוביצקי הרס"ר ואני, מרוב התרגשות ופחד הייתי בטוח שאני הולך "לעלות על טיל" כי בטח עשיתי איזה פשלה נוראית כהרגלי. רפול אמר לי בקצרה ובשפה לקונית "ויגי, לך לחודש חופשה חקלאית." ואמר לי שהוא שלח את דפנה, נדמה לי שזה היה שמה, פקידת סעד והיא ראתה את המצב בבית ומאשר לי חודש חופשה חקלאית. והסתובב והלך.
ואז צורי שינקין (שגיא) שהיה בדיוק כמו רפול, חייל מפקד ולוחם אמיץ מיוחד במינו, היות שגם הוא היה מהרצליה אמר לי כי כשאחזור מהחופש לא אצא ארבע חופשות הבאות אחר כך כי אהיה חייב להחזיר ולהשלים את האמונים ומה שנלמד בזמן שאהיה בחופש. כמובן שאז להישאר בבסיס היה משהו שקיבלתי באהבה ולא כעונש, כי רציתי להיות חייל טוב כדי שאוכל להילחם ולשמור על המולדת. האם היום יש בצבא חבר'ה כמונו? אני בטוח שכן.
עכשיו כשרפול טבע והלך, ושמעתי איך הוא חי וגדל בדיוק כמוני, ושמעתי על נערי רפול וקראתי את הספר שלו לנכדות שראיתי אצל אהרון בר, אני מתגעגע לרפול ומבקש שיסלח לי על זה שלא הבנתי אותו, אם כי הערצתי אותו כמפקד לוחם ונותן דוגמה אישית, אבל החודש חופש שנתן לי גרם לי לראות את הצד האנושי הרגיש שלו. וכמו השיר הידוע שאומר: איפה יש עוד אנשים כאיש ההוא.
חבל לי על רפול שהלך.
יהי זכרך ברוך.
שלום לך, רפול, ממני החייל הקטן, חייל רגיל לשעבר בצנחנים
ממני,
"ויגי" – שמואל ויגיסר
