אני עומד לפרסם פה שורה של מאמרים בנושאי יחסי ציבור לספרים, או יותר נכון, על שגיאות ביחסי ציבור לספרים.
השגיאות הללו, לא נערכו לפי סדר חשיבות כלשהו, אלא לפי נושאי גג פחות או יותר.
אני יודע שאני הולך להגיד במאמרים הללו כמה דברים שיעצבנו מספר מחברים וסופרים. אני כבר מתנצל מראש. סליחה אם פגעתי.
האמת שהמאמרים הללו לא נכתבו מנקודת ראות אמנותית או ערכית. אל תחפשו בהם אהבת ספרות, ועידוד הספרות המקורית בישראל. מדובר בתיאור מצב – לא בקריאה לשינוי.
אין לי רצון או שאיפה לשנות את תרבות הסיקור התקשורתית בישראל.
אני מנסה לתאר מצב, המוגדר על ידי חוקים לא כתובים, אשר לפי ניסיוני הדל, הם אשר קובעים איזה ספר יזכה לסיקור תקשורתי רחב, ואיזה לא.
המציאות מרה – אבל שווה להכיר אותה, בשביל להתרגל לטעם, או בשביל לדעת מתי ואיפה לשים סוכר.
כמו כן, ברור שטקסט שלא יעמוד בחוקים הללו שאני מתווה פה, אבל יהיה מבריק וגאוני - לא יצטרך להתחשב בכל מה שנאמר פה בפוסט.
הכוונה שלי בפוסט היא לתרום לכל יתר 99 האחוזים מהספרים שיוצאים בישראל מדי שנה.
אנחנו אנשי עט – אתה לא יודע לכתוב הודעת עיתונות
"זה לא כתוב נכון", "זה לא משקף את רוח הספר", "זה כתוב בשפה נורא נמוכה" "אני לא יכולה שטקסט כזה ייצג אותי".. כמה פעמים שמעתי את המשפטים האלה מסופרים.
אני בהחלט מבין את הגישה הזו. לכל אחד יש סגנון כתיבה מאד ייחודי, והוא חושב שסגנון הכתיבה שלו הוא מה שימכור את הספר לעיתונות בצורה הכי טובה (אז זהו שלא).
מעבר לזה, כל סופר רואה בספר שלו דברים הרבה יותר משמעותיים ממה שאיש יחסי ציבור יציין בהודעת העיתונות שלו (אם מדובר כמובן בהודעה טובה..).
אז איך זה מסתדר?
ראשית, ברוב המקרים אנחנו אנשי יחסי הציבור לא מנסים למכור את הספר לעיתונות.
אנחנו מנסים למכור את הסיפורים המעניינים העומדים מאחורי הספר והסופר, שיגרמו לאנשי תקשורת לרצות מאד ליזום על כך אייטם, ודרך זה ימכרו את הספר לקוראים. מדובר בדברים שונים לחלוטין.
לכן סגנון הכתיבה שלנו הוא פשוט, מפני שהוא חייב לתקשר קודם כל עם העיתונאי במהירות וביעילות רבה, ולאחר מכן עם הקורא.
הטקסט חייב להעביר מסרים שונים לעיתונאי ולקורא. העיתונאי מחפש סיפור טוב לכתבה. הקורא צריך לרצות לקנות את הספר. צריך להעביר את שני המסרים הללו בעת ובעונה אחת. זה לא פשוט.
צריך להבין שאנחנו, כאנשי יח"צ, לא מנסים לעשות רושם על העיתונאי או על הקורא בעזרת יכולת הכתיבה שלנו, אלא להעביר את הסיפור בצורה השקופה המהירה והמניעה ביותר לפעולה.
אני אומר שקופה – כי אני לא מעניין אותי. אני לא נוכח.
אני לא צריך לקבל ציון מהקורא או מהעיתונאי.
המוצר שלי (במקרה הזה ספר) רוצה להגיע לנוכחות. אני זז הצידה.
לא אכפת לי להישמע פשוט. לא אכפת לי להישמע פשטני.
צריך לזכור שוב, אנחנו מנסים לקלוע לשתי מטרות בעת ובעונה אחת: לתת לעיתונאי סיבה טובה לרצות לראיין את הסופר, ולהתעקש בכך על כתבה רחבה, ראשונית או בלעדית,
ומצד שני, אנחנו מנסים שקורא הכתבה ירצה לרוץ לחנות ולרכוש את הספר.
אלה שתי מטרות שונות מאד, ולפעמים קשה מאד, או בלתי אפשרי להשיג את שתיהן.
מה שבטוח, שאם הסופר יתעצבן, יתערב סגנונית, וישנה את הודעת העיתונות, הסיכויים להשיג את שתי המטרות, ואפילו אחת מהן – הופכים לקלושים.
עצתי לכל הסופרים ששוכרים לעצמם מומחים ליחסי ציבור היא זו: שאלו את איש יחסי הציבור שלכם שלוש שאלות אחרי שאתם קוראים את הודעת העיתונות שהוא כתב:
א. איך ומפני מה ההודעה הזו תגרום לעיתונאים להתעקש להזמין אתכם לראיון או לעסוק בספר?
ב. איך אתם, אנשי יח"צ יקרים, רואים את המקום של הספר בכתבה שתתפרסם, (יראו את עטיפת הספר? תהיה בוקסה עם תקציר הספר?).
ג. למה מי שקורא את הכתבה ירצה לקנות את הספר – במה הכתבה תעזור לו או יסקרן אותו?
במקרה כזה אתם מתחילים לדבר בשפה של יחסי ציבור, ולא בשפה של סופרים.
איש יחסי ציבור מקצועי יענה ויסביר לכם את תשובותיו.
זכרו, שלאיש יחסי ציבור יש הרבה תקוות, והרבה פחות יכולת להחליט מה בדיוק יכתבו ומה לא על הספר שלכם. הוא לא בעלים של העיתון.
לפעמים לא ניתן להשיג את שתי התוצאות המקוות: כתבה, ולמכור ספרים.
שווה לכם לברר עם עצמכם לפני שאתם שוכרים משרד יחסי ציבור, אם מה שאתם מחפשים מהוצאת הספר זה פרסום לכם, או מכירות של הספר.
השגת התוצאה הראשונה (פרסום) היא הרבה פעמים הרבה פחות מסובכת מהשגת התוצאה השנייה (מכירות). מי שיסתפק בה, יתאכזב פחות, אם בכלל.
כתבתי היום על השגיאה הקשה של סופרים בתקנם את הודעת העיתונות של איש יחסי הציבור שלהם, ופוגעים מבלי דעת בסיכויים שלהם להתפרסם.
זוהי השגיאה הראשונה מתוך שורה של שגיאות שכאמור לא יסודרו בסדר חשיבות, וכל אחת מהן תתרום בתורה לכישלונו או להצלחתו התקשורתית של הספר.
בימים הבאים אפרסם פה חלקים נוספים מהרשימה הארוכה הזו של טעויות המחבלות במאמצי יחסי ציבור לספרים וסופרים.
