יום הולדת שמח.
אורו העמום של נר השעווה נצנץ בחדווה. האור הכתמתם והחלוש נראה בוהק כל כך על רקע העלטה הכבדה והמוחלטת ששררה בחדר. הוא נשא את עיניו באדישות לעבר הנר, כלל לא מתרגש מהסיבות המתבקשות. היה זה יום הולדתו השלושים; תאריך חשוב לכל הדעות.
מכריו שיגרו חיוכים חלושים לעברו, ומסרו את איחוליהם כשנפגשו כמה ימים קודם לכן. אימו התקשרה אליו מוקדם יותר בבוקר, אף על פי שיידע שמעשה מסוג זה גובה ממנה מאמצים נפשיים וגופניים רבים כל כך. גופה בגד בה, כל צעד שלה היה כרוך בכאבים כה מייסרים, עד שלא פעם נאלצה להישאר מרותקת למיטתה בלי תזוזה קלושה. בקולה הרועד היא בירכה אותו; הוא השיב לה באופן שגרתי ואוטומטי; העמיד פנים שהכל בסדר, ולאחר מכן ניתק במהירות. שניהם לא חשו בנוח. אפילו הבנק דאג לצלצל, לא כדי לעדכן אותו במצב החובות שלו לשם שינוי, אלא כדי למסור מזל טוב שחוק ומלאכותי מפי הפקידה המשועממת.
הסביבה חשבו שהוא משוגע, שהוא איבד את הראש.
"הרוח המתגלגלת" – כך שמע מספר לא מבוטל של פעמים את ילדי השכנים מכנים אותו כשחלף על ידם. הוא למד לפתח חסינות עם השנים; הצמיח לעצמו שריון קשיח ועמיד בפניהם. למד להתגונן מפני הלחשושים הצורמים, מפני המבטים הבוחנים ברחוב.
שערו היה שחור ומקורזל, הוא זכר במעומעם את הפעם האחרונה שבה תער מספריים נגעו במחלפותיו הארוכות. עורו היה לבן כשלג, נטה לשקוף; ורידיו נראו היטב מתחת לעורו. עצמות לחייו היו בולטות במקצת, עיניו החומות והלא מיוחדות במיוחד שקעו עמוק בתוך ארובות העיניים. הוא היה רזה כל כך, הרבה מאוד מתחת לממוצע. זוויות פניו היו מחודדות מרוב רזון; גופו נראה כמו שק עצמות יבשות עם מעט עור שנמתח עליהן ברישול. הוא לא הרבה לצאת, הוא העדיף להישאר בביתו, מכונס עמוק בתוך עצמו. לא היו לו חברים; רק מספר מצומצם של מכרים ותיקים, משפחה גם כן לא הייתה קיימת בעיניו.
הרוח המתגלגלת.
הוא לא נראה אנושי; הוא כלל לא חש אנושי, למרות שליבו עוד פעם בחוזקה, והדם זרם בורידיו בשצף. הוא לא הרגיש טעם לחיות. לא היה לו בשביל מה, לא היה לו בשביל מי. מאז שאיבד את שתי הסיבות היחידות שהסבו לו אושר, הוא לא חש כמיהה לחיים יותר.
לפני ארבע שנים בדיוק, ביום הולדתו העשרים ושישה, בשעות אחר הצהריים המוקדמות יצא עם אשתו ובתם הצעירה למסעדה קטנה בפאתי העיר כדי לחגוג את יום הולדתו. הן היו כל כך יפות, חייכניות; השמש הפרטית והקורנת שלו.
הם יצאו יחדיו מן המסעדה כעבור שעה, והחלו לחצות את הכביש בבטחה. רמזור הולכי הרגל זהר בירוק בוהק, ואילו אור רמזור המכוניות היה אדום בולט למראה. הם חצו יחדיו את הכביש, כששתי ידיה הקטנה של ביתם טמונה בכף היד של כל אחד מהם. היא החלה לפטפט בקולה הקטן והילדותי על דבר מה, כשרכב שחור הגיח במפתיע בקצה הרחוב.
שני הדברים שאהב מכל היו שרועים על הכביש כעבור רגעים אחדים. השמש כבתה עבורו. אשתו וביתו נהרגו על המקום, הוא נותר שם להתבוסס בדמו. הוא זכר את הכאב המייסר ברגליו, את ליבו ההולם בחוזקה. הנהג המבוהל הבחין במעשיו, והאיץ את מהירות המכונית.
"תאונת פגע וברח." נכתב באותיות שחורות ובולטות בתעודת המוות של שתיהן. הוא רותק לכיסא גלגלים מאז, וכך, למעשה, סיים את חייו. תהליך הגסיסה שלו אומנם איטי ומתמשך הרבה יותר, אך עם זאת, מייסר פי כמה.
בדיוק ביום הזה, לפני ארבע שנים, חייך והרגיש מאושר בפעם האחרונה. בדיוק היום, לפני ארבע שנים, מתה נשמתו יחד עם אשתו וביתו האהובות. כולם למעשה ציינו בפניו בהוד והדר את מותן של הסיבות של אושרו.
את מותן, את מותו שלו.
"מזל טוב." הוא לחש בקול יבש, וכיבה את להבת הנר העמומה בנשיפה.
