אלוהים שלי
אתה אשר בראת את האדם ואת האישה, והפגשת אותם תחת אפריון של אהבה, להיות אחד, אליך אני כותב את המכתב, אותו שולח אני אל מרחבי שמיך.
המילים הנוטפות אל נייר המכתבים הזה, הן דמעות של הלב המטלטל בין עוצמת אהבתי הגדולה, למכאוב יצוק ובלתי פוסק. מטוטלת הרגשות שהתעצמה עם בואו של הליל שירד והאפיל את עולמי, בהגבירו את התחושות, ובהעצימו את הניגודיות שביניהן בתנועה גלית בלתי פוסקת. מנורת השולחן המפזרת את אורה הצנוע לא היה בה כדי להפיג ולוא במעט את שברון הלב כשהיא לא לידי, בשיאו של גל אהבתי הנישא.
זוהר הכוכבים הרחוקים, הניבטים מבעד לחלון, הציתו את הזיכרונות של ראשית ימינו המשותפים, שמבחנתי היו אלה הימים של הולדת חיי השנייה. זכרתי איך לראשונה ראיתיה על חוף הים, פוסעת יחפה על החול הרטוב בקו הגבול שבין הים ליבשה. הרוח בידרה את שערה הערמוני. ושמלתה התנופפה ברוח, חושפת את רגליה התמירות. היא הילכה כשראשה שמוט, מהורהרת, כסופרת את גרגרי החול הזהוב והחם. זוכר אני את השמש השוקעת הצובעת את העולם בכתום פז אשר זרח על ראשה כהילה. רגעים אלה היו חוויה בלתי נשכחת שנטמעה בי במהירות, בפעימת זמן שהסעירה את לבי. באותו הבזק של הרגע ידעתי כי היא אהבת חיי היחידה.
כאשר ניגשתי אליה בצעד מהוסס ונרגש היא חייכה אלי בחיוך זוהר, ואמרה בקול רך, " אני יודעת מה אתה רוצה לומר לי, נדמה לי כי אנו חובקים את אותה הרגשה. אני יודעת זאת על פי מבטך,ראיתי זאת כשהצצתי אליך בעת בו הנמכתי מבטי אל קו המים..."
לא יכולת לשער אלוהיי, את ההרגשה שהציפה אותי פתאום. הרגשתי שאני טובע בים של רגשות, בתוך חלל מלא של מים כחולים ירוקים הזוהרים באור זהוב של אהבה שניצתה. אלפי עקצוצי אור זהרו מפניה והפעימו את לבי, לראשונה הבנתי את משמעותה של התאהבות. אהבה ממבט ראשון הייתה למשהו מוחשי אמיתי כנשימות האוויר שנשמתי ולא רק איזו שהיא קלישאה ספרותית..
במהלך ימים רבים הצפנתי את חוויות אהבתנו, שעלו כלהבה בכל פעם כאילו נולדו מחדש, מצפינים את קודמם בעולמם המכושף של הזיכרונות. בכל אותם ימים ככל שהעמקתי חשוב ודליתי את אהבתה מנבכי זכרוני, עלתה והתייצבה בפני מחוות אהבתה הראשונה ביפעת עלומים , טהורה וצחורה כאגל הטל המואר בקרני האור של השחר העולה.
ליל האהבה הראשון לאחר אותה פגישה. היה ליל לבן המאיר בתשוקת אוהבים את יצוע אהבתנו. בלילה ההוא עמד הטבע לצידנו, השמים כאפריון עד קושט באלפי אורות המלטפים את גוונו במגע רך וקסום. האדמה שמתחת בגווני זהוב אדמדם הפיצה חום אשר אגרה במהלכו של יום, חום אשר הצית את אבוקת תשוקתנו. בעודנו מתעלסים באהבתנו הבתולית. מרובד האדמה עלה ניחוח הטבע הכובש מהול בריחות הדשא הירוק יחד עם עלי ורדים אדומים, הפזורים על מצע אהבים ומעורבים בניחוח עלומינו המרטיטים. עד כמה מרהיבה הייתה אהבתנו הראשונה, אהבה כנה ללא פניות וישירה ללא מעקפים.
טוהר אהבתנו נשמר על פני שנים. לא אכחיש את העובדה כי חתרנו גם בימים אפורים, וספינת הזוגיות היטלטלה לא אחת במים סוערים, אבל מפרש ספינתנו היה פרוש אל רוח אהבה המנשבת ומשיטה אותנו אל מעבר למשברי הים הגועשים.
אלוהי , ככל שמעמיק הליל , ושקט הבדידות יורד קודר ואפל, עולים הזיכרונות ומציפים את התודעה. אני זוכר את הימים האחרים, לאחר שינקנו בשקיקה את צוף אהבתנו, כשאמרתי לה לאחר ליל אהבים מרטיט " את יפה כל כך כשאת רוגעת, כל נים ואיבר בגופך זועק נשיות", היא חייכה אלי מלטפת את גווי ואמרה" לטף אותי יקירי, החלק את ידך על גופי, על שדי, כי תמצית נשיותה של האישה בשדיה".
ואני הייתי נכנע לאמירותיה ושוקע בים אהבתה ברהב רגשות, משיק תשוקתי בתשוקותיה, מלטף גופה הצחור וחובק את נשיותה וגלי שדיה הנפלאים.
לא אחת אלוהי אתה מקשט את צפחת הדבש של חיינו בשקדים מרים, וכמו אצל האחרים, קבעת גם אצלנו תכתיב גורל שאינו שונה ממאות מקרים אחרים. אני זוכר את אותו יום חמישי בערב כשהיא נכנסה לחדר ועל פניה הזוהרות כתמיד, חיוך מבויש מהול בהבעה שקטה ועצובה, כמבקשת סליחה. "אני רוצה לספר לך משהו," היא שחה בקול שקט, למרות הנינוחות שהפגינה ראיתי סערת רגשות.
"האם קרה משהו, את נשמעת מודאגת," שאלתי, והיא ענתה כשחיוך עדין על פניה. "כן, אני קצת מודאגת, אולי גם פוחדת." לא ידעתי מה הבשורה, למה לצפות, ופחד אפל כבש אותי ברעד פנימי...
שתקתי. היא דיברה בשקט, בכובד ראש, וחיוכה התמידי על פניה " לפני שבוע מצאתי גוש בשד ימין, עברתי בדיקה, שלחו דגימה, התשובה חזרה חיובית, יש לי סרטן השד ." היא השתהתה קמעה והשלימה את המשפט, " ביום ראשון אני עוברת ניתוח כריתה."
יכולתי לתאר לעצמי את הרגשות, הפחדים וחוסר הודאות הכלואים בתוכה מסתערים אל הווייתה, מחלחלים אל הבעת פניה. אבל כל אלה היו התרגום שלי למה שחשבתי שהם תחושותיה, וכי יכולים אנו באמת להבין ללבם של אלה שנפגעו מהמחלה הארורה.
למעשה יכולתי לתאר רק את רגשותיי שלי, את הפחדים שהרגשתי, את חוסר הודאות שהסתתרה בינות לאפלולית העתיד לבוא. והחמור יותר הייתה תחושת חוסר האונים. רציתי לעזור בכל , לחבק אותה, לינוק את המחלה ממנה אלי, לרפא אותה בידי במבט עיני בנשיקותיי, באהבתי הגדולה. אבל שום דבר מכל אלה לא ממש התממש. מה שנותר אלה הם הפחדים , חוסר האונים והתסכול, ונותר גם יום ראשון. המועד של תחילת התמודדות חדשה בצילם של חיים אחרים, ואולי גם לאורן של תקוות חדשות.
הליל החל להשתלט על היום בהבטיחו את שליטתו המוחלטת. האפלה ירדה. הלילה הזה הוא לילו של יום ראשון. יום הניתוח.כל היום הלכתי סהרורי. בשעות הבוקר כשהניתוח היה בעצומו מצאתי לי פינה מרוחקת שם ישבתי מבודד ונסתר. לראשונה מזה שנים רבות, הרשתי לעצמי לבכות , אי שם בפינת מסתור מאחורי חדר הניתוח. בכיתי לא בגלל התחושות שלי או ההתרגשות שבי, בכיתי בגללה, כן אלוהים בכיתי על מה שחשבתי הייתה הפגיעה הגדולה מהכול, הפגיעה בנשיותה. אני יודע שלמרות החשש והפחדים, היא קיבלה את העובדות באומץ ובידיעה מפוכחת מפני הבאות, אבל הפגיעה במראה הנשי, בנשיות הקורנת הייתה הקשה ביותר. על כך נעצבתי כל כך שלא יכולתי לעצור בדמעות אשר זלגו מאליהן. עתה שאני עם עצמי מהרהר בעבר חיינו, מטלטל בחוסר ידיעה לגבי העתיד, אני כותב אליך אלוהי את מכתבי זה נושא תפילה ותחינה מלפניך. איני מתיימר להבין את הבינה האלוהית, ואיני מעלה טיעונים כנגד הצדק האלוהי, אני מעלה רק עובדה אחת ובקשה אחת. אלוהים, את מראה האישה לקחת, את נשיותה קטפת, אנא הותר לה את חייה.
אני משגר את המכתב אל הרוח, היא אשר תישאנו אליך והמילים היוצאים מלבי יתדפקו על ליבך האלוהי ויהיו מעשיך ומידת הרחמים גדולים, כמידת אהבתי אל האישה שבראת למעני.
