ילד מזדקן

מגיע שלב בכול חיי אדם בו הרישיון לעשות שטויות נשלל ממנו לצמיתות. זה קורה באופן פתאומי, בלי תראה, אזהרה או הכנה מוקדמת כלשהי, ולמוח המבולבל שגם כך מבולבול ומתוסכל באופן תמידי אין את הזמן הדרוש בכדי לעבור טרנספורמציה דרסטית כול כך מהתנהגות ילדותית בלתי נגמרת להתנהגות בוגרת ואחראית. השלב הזה בדרך כלל שונה בתרבויות שונות ובמשפחות שונות, אך בדרך כלל הוא מפציע משודך למשפט, "הגיע הזמן שתעשה משהו עם עצמך", המגיע מההורים המודאגים.

מהי המשמעות האמיתית המסתתרת מאחורי "תעשה משהו עם עצמך". האם תואר ביד מוכיח כי "עשיתי" משהו בחיי, האם לשם כך הומצאו האוניברסיטאות והמכללות המלומדות והמלמדות. לא כהכנה אמיתית לחיים האמתיים, לא כתנאי הכרחי לעבודה מכובדת מעונבת ומצוחצחת, אלא כאישור רשמי להורים עם גושפנקא, "אבא, אימא, עשיתי משהו עם עצמי". או שהמשמעות הפשוטה והבנאלית של המשפט היא בעצם דרך עדינה ללחוש, "תעוף כבר מהבית יא פרזיט אוכל חינם".

 אני רואה את החברה המודרנית בעליל כמו אצטדיון כדורגל אימתני. אתה קונה כרטיס בשישים אלף ₪ בצורת תואר ראשון כלשהו, ואז הסדרן המחוצ'קן שהיא למעשה המראיינת לעבודה המחוצ'קנת  מורה לך היכן לשבת. בהתחלה בוודאי תקבל מקום מאחור, היכן שיש גורדי שחקים מגרעינים שחורים מלוחים, אגמים של מסטיקים מרוחים על כיסאות על סף עילפון, ובכול זווית יש מישהו שמסתיר, אבל אם תסבול מספיק זמן, והשפלה מתקבלת בדלתך בברכה, ייתכן כי תוכל בעתיד אף להציץ לעבר המגרש, אולי אף להסניף את ריח הדשא הירוק, בהנחה שאינך אלרגי כמובן.

 אני לעומת זאת רוצה להיות במעבר. לא טוב היותי במקום אחד, לא נוחה עלי הישיבה, הרביצה, הדגירה על ביצי השגרה. אני רוצה לזוז ולרקוד, לשמוח ולקפוץ, לעשן ולשוטט. אני רוצה שצמד זקנים עייפים יעקמו פרצופם בטון חמור כשחולפים באיטיות משגעת על פני ברחוב, "ככה לא מתנהגים, פרחח", אך עמוק בפנים תעקצץ הרגשת מעיין הנוערים בשאריות קירבם שהתייבשה מזמן ונותר רק גמל חד דבשת.

אני לא רוצה להסתכל במראה נקייה מכתמים בגיל שלושים ולגלות את דמותי עם אישה, שני ילדים, כלב, משכנתא ומצבה מוכנה שעליה יהיה כתוב "איש משפחה מסור", אך ללא חיים, שיער או הצורך לעשות דברים מטומטמים כתוצאה מהוראות מהכבד או דרומה ממנו, משום שכך מצוין בהוראות ההפעלה שהוריי קיבלו מהרופא שיילד אותי בהצלחה. משום שאני גילתי תובנה אחת במהלך שוטטותי בחיים והיא, הדבר הראשון שצריך בחיים האלו הוא החיים האלו.

בינתיים נפלתי לתוך תהום הלימודים האקדמיים כמעט בלי לשים לב. אני יודע שאני סותר את דברי, אבל עוד תובנה שגילית בחיי חסרי חומרי הטעם וריח היא, בן אדם בלי סתירה הוא ממש כמו מלכת סאדו בלי סטירה.