בחדר מדרגות אקראי, ואני בגולה האפורה, עיניי שזפה לפתע מודעה, הכרזה על תחרות סיפורים.
ומבחינתי הבנתי שכבר הותר הדיבור, שזמן רב היה אסור בשלשלאותיך. וכל אותם מילים שסרטו את עורקי והיתלו בי ימצאו את מנוחתם הנכונה על דף לבן, למען יפרו גם שלוות זרים.
עכשיו האור נוגה ונכון המזג; החברים מאספים את גביהם השבורים אל בית הועד בשנית. ולאט מתבהרות עשרת הספירות, בספיר גזרתם עוד מבויישות, מגששות מהוססות, אולם מאירות ואציליות ממש כמקודם.
ניתן לפתוח.
1. בעולם של לחמניות ונעליים ודגיגונים. חידוש טכנולוגי רודף חידוש טכנולוגי והים והמדבר והמדבר. בעולם מצועף ומוצנף עם רגליים וחזה וצינורות בעולם של היסטוריה שנות אלפיים והביטלס וכליזמרים וטרנס.
הרוח החלה לפעם בי בראשונה במדבר קבר, ואני רגליים עייפות יחפות בחול אינסוף. נפתחו ערובות השמים ודפק בי לב גדול וער. רצתי אל הבית ואל הפרחים המוכרים. רציתי לצעוק להם, הלא ידעתם הלא שמעתם הלא הוגד מראש לכם. בלב הבריאה סוד אחר פועם, ופחד המוני עורקיקים. והם לא האמינו לי, מיאנו לצאת מגדרם. מיאנו לשמוע קול אחר מחדגווניות השווקים.
רעייה פגשה בו לראשונה באיזה בר זרוק. רוכנת על בקבוק בירה סופי, מנסה למצות את החיות שעוד נותרה. היא לבשה אז את שמלתה הפרחונית, לראשה צמה פשוטה, ועודה מיותמת ובתולית, טרם נוסתה בלהיות פרודה, בלהיות בגוף. הוא פרץ פנימה הדור והודו זורח כאילן. "בואי," אמר לה.
האריה ניגש אל עולם מבלובל זה ותובע ממנו סדר, תובע ממנו לספר לנו סיפור, "תגיד לי משהו," דורש. האריה יורד בספינתו לרדות בדגי הים, דוחף אליו חנית-ציד ישרה –סמל גברי מני-אז –תובע ממנו גם הוא להיות סדר. בהתחלה היה זה נדמה כפתח היחיד לשפיות, הדרך היחידה לשמר משמעות כלשהי בעולם כה ריק ומפוזר, להצדיק את קיומנו. הצטרפנו אליו.
2. היו לרעייה ולדויד כמה לילות סתיו מאושרים. בחוץ זיקוקי דינור מפצלחים את הלילה ומבית קטורת הסמים וסדינים תכולים והספר ממנו היה מקריא לה, הקירות סופגים בחיבתם. היו להם כמה ימים מאושרים, נוסעים ברכבו התכול בקריעת כבישים ומרחבים, ומפי פניו שמוקדו בדרך היה מציף אותה אנקדוטות ושירים.
שמחה רבה עברה בעולמות כשנפגשו, כמו נולד דבר שלו המתינו כה רב. המלאכים עמדו מעליהם בחופה וקישטו בברכונים אופנתיים וקונפטי והשכינה ידעה, לנער הזה התפללתי. הם בנו את ביתם הקט על ראש הגלבוע ויום יום היה יוצא לשוק והיא הייתה מחוללת בכרמים, מחכה לו שישוב.
לאחר שנה נולד להם ילד והם קראו לו ירמיהו, על שם הלבנה. דויד התפרנס מקולו העבה בסבב הופעות ארצי. רעייה השתעשעה בירמי ולאט לימדה אותו לאכול בננה מרוסקת, וכאשר הייתה מתקלקת נורה הייתה אומרת, נחכה לאבא שיחזור. וכאשר אבא היה חוזר היה מרעים בקולו עבורם במיוחד, ורעייה הייתה מתקלסת בצלילים ומתעטרת בהם, וירמיהו היה אוגר זיכרונות ילדות. ולא גילה להם דויד מה חושך עם לבבו, כמה עמל השוק דורס, עת שתק את מתק צ'אי ורדים אשר הכינה לו.
יום אחד היא אגרה די צלילים והכינה מהם פעמון לדלת.
4. בליל חמישי, שנים אחר כך, ירמיהו שכב לישון כבכל לילותיו, מצועף צללים ולאות. מבחוץ עוד שמע את קולה של אימו, שרה לעצמה מהתוגות העצובות של תיקון חצות, ובמוחו עוד הריץ שיעור שהרביץ בו מלמדו באותו יום, כי בצלם אלהים עשה את האדם, אל תקרי צלם אלא צָלַם. למרגלותיו בגדי הבוקר קופלו ופוסטר גדול וילקוט מלא בגדים.
ובלילה ההוא צל התגנב אל סדקי הדלת, ותופים רעמו בעומק הרקיעים; מתגנבים אליו. וירמיהו, כורע מתחת לשמיכה, כבר ידע, בלב הבריאה סוד אחר פועם, שולח לו יד. נוגע על פיו.
ובחלומו היה בשטעטל ישן שאז קראו לו קוצק, מאז מישהו שרף את יהודיה, אבל בחלומו עודה על תיקנה. הרבי עמד מעליו מאיים, אמר לו שהוא חייב להיות חזק, יהיה קשה אבל הוא חייב.
רבי משה חיים לוצאטו זרק מהשולחן, כולנו זקוקים לך, בסוף יהיה הרבה יותר נאה ומיושב. אל תאכזב. מצידי הדף רבי שלמה יצחקי וחכמי פרובנס הביעו הסכמתם.
אבל מה אתם רוצים ממני?
הקול פיעם מבין הבדים, הנה שלחתיך אל הפקעת המדממת אל בית ישראל, והיית להם סופר וכותב ופה. אתה תחצוב מתוכך מילים שיסדרו את הים הגדול הזה ויפיחו בו גלים. בעולם של סנדקים ואיוושות ורוח אתה תהיה הפרשן.
ואומר אהה נער אנוכי, ריק ובור ולא אדע.
וכשקם ירמיהו בבוקר חזר להיות ילד, עם ילקוט ולהקות נוער ותפילין, וליישב בין החלום וסיברו לבין דגני הבוקר הדהויים קצת מחלב לא ידע.
5. אוי קוראים קוראים, כמה צער יש לי עליכם. בעור שיננו עברנו גלות אלפיים רק כדי לגלות שעם נוסף, צדדי ולא קשור בעליל, גם הוא ישוש להורגנו ברגע שיראה לאפשרי. ביום בו שוחרר המחבל סמיר קונטרה תמורת גופותיהם של חיילנו החטופים, עליתי לשמירה בישיבת עתניאל. שלושת השבועות אסרו עלי את המוזיקה אך למזלי ברדיו היו די דיבורים. בין השמעת הלווית עבר השידור ללבנון, ולכנסים שהם כינסו ביום זה. ואתה שומע צהלה איומה, צהלת מיליוני קולות, צווחה שלא ישוו בה מגרשי הכדורגל והופעות דת'-מטאל יומרניות; ואתה חושב לעצמך, כל השנאה הזאת מופנית אלי. ונותרנו מיותמים בלא רוח הקודש או נבואה, בלא מקובלים אלקיים שיאירו לנו את הדרך. רק מסתובבים סביב אותם נושאים, והתורה שמתחילתה הייתה סיפור נהייתה לחוק שצמק לעיקרון שהצתפד להרגל.
הייתי יושב איתכם לכוס קפה. אלה שחושבים שאני כופר ואלה שכבר ראו אותי בלי ראש. ואלה שחושבים שאני יפה ואלה שאני יכול לחדש להם משהו. ואת הבודדים שנושאים נואשים את עול העולמות על כתפיהם וגם סתם ציונים פנאטיים. או חרדים מרחם, או אתאיסטים מנוסחים היטב. איך השארתם אותי לבד, פירור מלחם. בלי אפשרות של ממש להבין אתכם, ואיתכם את העולם בו אני חי. בלי לחוות את ההצדקה לקיומי.
6. כשירמי פגש פרח הוא רשם את המילה "פרח". כפגש מורא רשם "מורא". משום מה יצא לו מורה.
ואז הוא עשה את טעות חייו וקרא את "הכול מואר" לג'ונת'ן ספרן פויר. בלגימה אחת, כמו שרק הוא יכול, הרי ככה סיים ש"ס משנה לפני בר מצווה. הוא כרע, מובס על ספת המשי, מובס מחיל ומועקה. לעולם לא יוכל לכתוב ככה, ידע, גם לא להתקרב. טעם ההוייה עבורו לא היה צלול מספיק או חד.
7. ובכל זאת כתב. הרי לימדוהו שאין יאוש כלל. סתם ככה בשלוש בצהריים הוציא עפרון. זה היה סיפורו הראשון.
מעשה במלך עניו שהוד יופו העצום קרן אל כל הסובב והכה את כל מי שהחכים מספיק לקלוט. וכאשר חפץ להתגלות אל עמו והיה יוצא במרכבתו אל הרחובות היו עיני ההמון מסתנוורים, ועלה להם לנזק רב. קרא ליועציו, שאלם מה יעשה. אמרו לו, הסווה אורך. א"ל, אם כן לא ידעו העם בבואי. א"ל, בגדים תפור לך סביב חלציך, יראו את הבגדים וידעו כי מלך בם.
כן עשה. תפר לו גופייה וסביב הגופייה כותנות וסביב הכותנות חליפת טוקסידו וסביב הטוקסידו מעיל, ויצא אל ההמון בקול תרועה. אולם ראה מה צרה היא, כאשר ראו העם את הביגוד המרוקן מתהלך הרנינו קולם גם צחקו, לאמר, הבטיחו לנו מלך, נתנו לנו תערוכת אופנה.
רק ילד קטן אחד היה שם שלא היה חכם מספיק לראות את האור, ועל כן כל הסיפור לא רלווטני לגביו. וימחה אל ההמון: "המלך לבוש! המלך לבוש!"
8. ומי ישמור על רעייה כאשר יבוא אליה דויד? כשהיא תתמלא סוף כל סוף בשטף אורות, כמו הרוח שהחלה לפעם בשמשון בין צרעה לאשתאול. והיא תדע בנשיותה מהי קרן איילות, תסחף מעלה מעלה סחור סחור. ומי ישמור עליה כאשר יצא למחרת, ותזכר היא איך היא ננסרת? מי יגן שלא תחריש אותה הרוח בהמון מגאפוניה, תסנוור אותה בטללי נוגיה, שלא תלאה אותה ממלאות וריקון? מי ירחם על העובר הזה ויקח אותו בצעדים קטנים, קטנים, קטנטנטנים, בתוך עולם כל כך אכזר?
אולי אתם?
למה את נשארת עם דויד?
הוא בעלי.
אל תתני לי תשובות כאלה. את יודעת שאת חופשיה.
זה לא חופש, זה לא עשב בר או צמח בשדה. כשהוא יוצא יום יום לשמוע שירה מהמון צבאיו ולפרנסם מביצי קינים עד קרני ראמים היקום כולו מחוויר עבורי. רק מצד זה שאני מחכה לו, אני עוד עומדת על הרגליים.
הוא היכה אותך שוב אתמול בערב?
הוא בעלי.
את יודעת שאת לא חייבת לסבול
הוא בעלי
טוב, רעייה, תתעשתי על עצמך. את לפחות אוהבת אותו?
זה מאחורי האהבה.
את לפחות נאמנה לו?
זה מעבר לנאמנות.
תריס כבד נופל על שקיעתנו הנוגה.
ואז הבנו כמה האריה חסר הומור. והים ממאן להסתדר בשורה, תמיד שב אל ימיותו. יותר מדי רחמים יש שם, יותר מדי שחיקה. האריה מגביר את האחיזה, צריך להחזיק אותו קצר, את היצר. הוא הרי כבר יודע שעליו להתעלות. והים ממאן לכרוע. ואז הבנו כמה הוא אלים.
ובסוף גם תשוקת ההתעלות נהיית עוד משחק שחוק, צעקה אל תוך מגאפון שלא חתרה לשום דבר. והאנשים הבודדים שכתפיהם השבורות נושאות נואשות את צער העולם, כבר לא ידעו היכן לחפש נחמה. וידעת כי אל תקיף הוי' אלוקיך לא יירפך ולא ירפאך עד כי תקריב לו גם את הילדות. עד שגם האריה כרע, מובס בצד הדרך, מובס ממאמץ ומועקה. ובהביטו אל השמים האפורים פתאום ידע, גם אינך צריך לחפש תשובה, גם אין שום צורך להצדיק. והכול היה מונח כפי שהוא, הדגים שבים ומלאכי השמים והאינסוף, מה שהיה ולא היה, פקעת הקשרים.
בעולם של סנדלים ופגישות אקראיות וסוד מפמפם. נפתח לו פתח גדול לרחמים.
9. מן הון להון אנחנו חיים, מנסים ליישר את ההדורים, לחיות פחות או יותר את הברית שנחתמה בבשרנו. יהודי עומד בודד במדבר של כפפות, כולם אתגרים שזרקה לשם האלוקות, כולם עשויות עפרת וכבדות מלהרים. מלמדו של ירמיהו שאל אותו, כתוב "למרגלות ההר", שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. הם בסוף קיבלו אותה; מה איפו נעשה עם ההר?
לנו היהודים חשבון ארוך עם המילה, שנחתמה בבשר כל אחד מאיתנו, ושתורתינו לא הייתה אלא סיפור מתחילתה. עם ארץ לעומת זאת, עם השרשה, ופוריות, וטבעיות, תמיד הייתה לנו בעיה מסויימת. מן הון להון אנחנו חיים, מנסים למשוך חסד, לפרש נכונה. הנחת היסוד של מדרש היא שאם יש קשר בין המסמנים אזי יהיה קשר בין המסומנים, שהשפה אינה צילום בלבד אלא ההתרחשות הפנימית עצמה. הם לקחו את משחקי-לשון מספיק ברצינות לעשות שמות בצו האלוקי.
אבל התשובה לשאלה פשוטה: הוא הניח את הר ה' בעדינות על גביהם, שיסחבו את כובד משקלו לנצח.
אם לא נצליח ליצור תרבות יהודית איכותית בקרוב יוודא לכל שיקרנו. צורת-חיים בה מילים לא מתנגשות זו בזו במרתפים, ויוצרות שילובים חדשים, היא רק שינון של הידוע; צורת חיים שאין בה די לחלוח להפיק צעקת-יצירה, אמיתית ומפליאה, ספק אם עודה חיים.
ובכלל, עוד בערפל, אבל בביטחון, ללא ספק, משהו חדש צומח.
10. אבל תבטיחו לי שלא תשכחו. שתקומו בוקר בוקר לצעוק לעצמיכם, הרבה פחות או הרבה יותר? שתנומו לילה לילה לשאול מה עשיתי אני היום כדי להרים שכינה מעפרה. אין תשובה, מנהמת בת הקול בעולמות, אין תכלית וגם לא תהיה, אבל תבטיחו לי שלא תחדלו לנער את המוסדות. לזעזע את מוטות החופה עד שהמלך בעצמו ירד סוף כל סוף. לבכות וללמוד גמרא, ללמוד גמרא ולבכות, כל יום למות ולהוולד מחדש. ושים לב כמה יופי יש סביבך ושים לב, לפתע אינך זר בתוך מה שקרה, לכאן לכאן נועדת.
בצער רב וביגון קודר אנחנו מכריזים על מות הבנאליות.
11. שנים שנים ירמי כתב למגירה. הוא אסף ניצוצות קטנים של אור מכל סמטה ופינה, ניסה לחרוז אותם ביחד. מעולם לא היו לסיפוריו סוף, רק אמצע משתרך. הם חוברו זה לזה, הותחו זה בזה ושוב נפרדו. הוא גדל בתוך סטודיו קטן, דחוס אפילו, במוח קודח הגה רעיונותיו יום ולילה. זה לא היה זה, תמיד ידע, תמיד היה משהו חסר.
הוא לא יכל לומר מה. במעיל גשם אפור היה יוצא לרחוב, בודק אם עוד יש חיוכים. הם הלכו ונתלדלו עם השנים. ועדיין היה מה לדלות מהסמטאאות האלה, ניצוצות חדשות, דמויות וקווי-עלילה. כל מה שכתב נהיה ממשי, מעל דפיו הלבנים קיבל פתאום חיות של אמת. מה שהחליט שלא לכתוב נזנח לנצח.
מה היו חייו? את עצמו לא היה לו. הוא נשלח מאת גדולי הדורות לתעד ולתעד. כמה נבר בתוך פחי האשפה של המציאות הזאת, מנסה למצוא קצה חוט שיסביר. את הכל כתב. להכל נתן ערך.
ואז יום אחד הוא נתקל באבן ונפל על פניו. דם שתת כמובן מאפו, והוא נבהל מעוצמת האלימות שהטבע גילה בלי סיבה. ואז פתאום, מתוך האופל, הושטה אליו יד. מישהו עזר לו לקום.
ופתאום היה לו סוף לכל סיפוריו.
11. בימות המשיח בעל התניא וניטשה יאבקו בסייף על החבל המתוח. תנועותיהם לולייניות, כמו הוקפאו באבקת פיות, הם יטיחו זה בזה ראיות מתמטיות ודרשות פסוקים, כל אחד מגן על דרכו הפילוסופית המאודקת, והפרס המובטח למנצח יהיה קנקן של טעם החיים. מלמטה אני אנגן בגיטרה אקוסטית סולמות הולכים ומתחדשים, ולהקות כליזמר נודדות יעצרו לחדש לי על הרשב"א ולהראות לי אילתורים פורצים. אדם יוכל לקום בבוקר ולהחליט אם להיות היום כתום או סגול, או אהבה או קצה חוט. וכשלמישהו יפול לפתע הכול בבת אחת כמו פאזל, והקיום כפי שהוא, בפשוטו, יואר בלי הסבר, מובן מאליו שיכריז זאת מעל כל הגגות באין מפריע. נוכל לשרוף את רומא כל פעם שנהיה מאוכזבים, כי אף אחד לא באמת יפגע. סודות יורצו על היין והאהבה תותר בחוק.
12. דוויד יורד אל רעייה עכשיו, אל השדות הירוקים בהם היא בוכייה. דוויד יורד אל רעייה ובפיו אלף התנצלויות. והשמים בוערים, רוקעים, מוריקים, והוא כבר יודע, היא לא תסלח, הפצע עמוק מדי, יותר מדי חד הכאב, אבל הוא לא בא למען הסליחה. הוא בא כדי להתנצל.
יום יבוא ושמים חדשים יפתחו מעל ראשינו, ואפשרויות חדשות לבלי סוף. יום יבוא ואוזנינו יהיו קרויות מספיק לשמוע את הצחוק המאיר שמעל ההתרחשות כולה. ורעייה תצא אל דוויד בבגדים חדשים, ויחדיו יחולו בכרמים ממש כמו פעם, עד רדת חושך, עד כלות האור, עד ועד בכלל.
ולעד.
