פרידה

פרידה

הזמן במטבח נעצר למרות שמחוג השניות בשעון הקיר התעקש להתקדם בפסיעות מהוססות. הצלחת על השולחן נותרה מיותמת ולידה קערה עם מלפפון ועגבנייה חתוכים לרבעים. אמא קנתה בורקסים במעדנייה ב 10:32 בדיוק, לפי התווית על השקית שלא נפתחה. מחדר השינה נשמעו יללותיו של רוקי  כלב הספנייל. רמי ביקש שהפרמדיקים יעזרו לו להעביר את הגופה של אמא   לשם כי הוא אמר שעל  הרצפה בסלון זה נראה  כמו סצנה  מסדרת מתח. רמי לא הפסיק לדבר מהרגע שהגעתי ואני מקשיב, סופג כל מילה, מנסה להבין את הבלתי ניתן לתפיסה. לפני זה  בטלפון ,אף אחד לא דיבר  , קשר שתיקה.  השוטרת,  איש מד"א, רינה אשתו של רמי ,  אף אחד לא רצה להגיד דבר ,רק אמרו לבוא כמה שיותר מהר לדירה ובכך בעצם אמרו  הכל. וכעת רמי מדבר  ללא הפסק, זה כנראה מקל עליו ...". היא כנראה  לא הרגישה טוב   והתקשרה לשח"ל , דיברתי איתם, אמרו לה להתחבר למכשיר הזה ,אתה יודע, ,שמעביר את הא.ק.ג,שכנראה הראה בעיה,  אז  הבני זונות לא יכלו להזעיק מיד את מד"א? אבל לאאאאא! חבל על הכסף! "רמי הרים את קולו כמעט בצעקה," רק אמבולנס שלהם ! שהיה צריך לעבור את כל הפקקים  המזורגגים של  גוש דן מתל אביב לפתח תקווה!  ורק כשאמרו לאמא ללכת לפתוח את הדלת שהייתה, מה לעשות,  נעולה, רק כשפתאום שמעו את המכה כשנפלה, רק כשפתאום היה כזה שקט בקו , לא א.ק.ג.  לא קולה של אמא  לא כלום, רק אז   נפל להם האסימון להזעיק את מד"א פתח תקווה שכל הזמן היה חמש דקות מפה  ואת מכבי אש פתח תקווה לפרוץ את הדלת  ואת משטרת פתח תקווה לפקח על הבלגן..."

דפיקה בדלת קטעה את דבריו . האיש שבא לקחת את הגופה הגיע. ראו שהוא מתורגל ומיומן , דברי ניחומים קצרים וקורקטיים, במידה הדרושה ולא בהגזמה. צפינו לשניים אבל הסתבר שזה פרויקט של איש אחד, לא צריך אלונקה, מספיק כסא גלגלים, ואחרי שעזרנו לו להעמיס  ושילמנו (ויזה בשלושה תשלומים) הוא דחף  אותה החוצה כשראשה מתנודד  מתחת לסדין כמו מריונטה  ורוקי המסכן מזדנב אחריה ולא מפסיק ליילל.

טלפון . זה היה הויזמן, הבוס הקודם של אמא, זה מהסכסוך הגדול לפני שנים. רמי הספיק קודם להתקשר למקום העבודה.

"תודה.. תודה..." רמי מלמל וטרק את הטלפון ." ניחומים, זה מה שיש לו להגיד...   ניחומים! "רמי צווח " החרא  הזה, אתה זוכר  איך הוא דפק לאמא את המשרה, אתה זוכר מה הוא עשה לה?" קולו השתנק אך  הוא מיד התעשת.

"צלצלתי גם לדליה לארצות הברית  היא  לא תספיק להלוויה  מחר אבל תבוא לשבעה.."  צלצלנו לקבוע את שעת  ההלוויה  ואחר כך ישבנו וכתבנו את המודעה עם הניסוחים הרגילים  "אמנו וסבתנו היקרה" המומים וכואבים", משהו פשוט ולא מקורי. צלצלנו למעריב  וסגרנו על גודל קצת מעל המינימום  בוויזה בתשלום אחד. רמי ישב לצלצל למי שעוד לא ידע,  ואני הסתובבתי  בדירה בלי לדעת מה לעשות, מנסה לחשוב מה אמא הספיקה להרגיש  באותו הרגע שרגליה הפכו לעופרת והדלת הנעולה נראתה מרוחקת אלף קילומטר.

"הדלת פרוצה" אמר רמי "אני אשאר ללון , נפגש בהלוויה ואחר כך תתמקם אתי פה לשבעה" נפרדנו בחיבוק ויצאתי   אל הלילה החמים . התיישבתי במכונית ומשהו גירד את הדלת. זה היה רוקי שכנראה התייאש מלרוץ אחר האמבולנס עם הגופה." בוא, בוא  חמוד,"  אמרתי  ופתחתי לו . רוקי עלה וקפץ אל המושב לידי, "רוצה לבוא אלי הלילה?"

רוקי התחיל שוב ליילל. חבקתי אותו  ובכיתי.