אופטימי

"הכל בסדר" הוא אמר וטפח על כתפו של היושב שלידו. "הכל בסדר, צריך להמשיך הלאה", הוא הנהן בראשו וחייך חיוך קטן לעבר השותקים סביבו. השותקים נשארו חסרי מילים, המומים על מילותיו של השותק האחרון, לוגמים מכוס הפלסטיק החצי ריקה שמונחת לידם. חלקם מגרדים באף, חלקם מזיזים את עניבתם לימין ולשמאל, משנים תנוחה על הכיסא. השותק האחרון מסובב את הראש כדי להסתכל על כל אחד ואחד שיושבים סביבו, בעיניים משתוקקות הוא מנסה להוציא מילה מאחד השותקים אך ללא הצלחה, משרבב עוד 'הכל בסדר' אחד ועכשיו גם שומעים שיעול קל מהפינה השותקת. השתיקה הזאת מצמררת יותר ממקודם, רק קולות של נשימות כבדות ושיעולים קלים נשמעות ברקע, ולפעמים גם זה לא. המקום נהיה כל כך טהור מהשקט שניראה כאילו אלוהים מסתכל עליו ובוחן אחד אחד. השותקים מניחים את ידיהם על הרגליים ומסתכלים על השותק האחרון במבט מאוכזב, מנסים לגרום לו לדבר שוב, מנסים לגרום לו להצטער על המילים שלו. בעיניים משתוקקות הוא מזיל דמעה על לחי ומחייך חיוך קטן, בקול צרוד וכמעט שותק הוא אומר - "מה, לא?".