דרך היין

   לפני שבועות מספר שידרו בחדשות נתון סטטיסטי מצמרר, לפיו מדינת ישראל נמצאת במקום השני בעולם אחרי אוקראינה בצריכת האלכוהול בקרב בני הנוער. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי: ילדינו הפכו לשתיינים? הייתכן? שתיינות בקרב היהודים היא הרי תופעה שולית ביותר, כך ידעתי מאז ומתמיד, אמנם "יין ישמח לבב אנוש", כפי שכתוב, אך מתי שותה היהודי אלכוהול? בקידוש בערב שבת, בחגים, בשמחות. ילדים יהודים שיכורים, מי בכלל העלה בדעתו אפשרות כזאת?!

   אני עדיין זוכרת תמונה מימי שירותי הצבאי שנחרטה בזיכרוני, כאשר לאחר הפסקת השק"ם בבסיס בו שרתי, אפשר היה לראות על השולחנות במקום, בין עשרות רבות של בקבוקי משקאות קלים ריקים, בקבוק בירה אחד או שניים לכל היותר. והחיילים היו כולם בני שמונה-עשרה ומעלה. כיצד יתכן שכיום אחוז גדול כל כך של ילדים צעירים שותים אלכוהול דרך קבע?

   אמנם לא נעלמה מעיני לחלוטין העובדה שבשנים האחרונות חלה עליה בשימוש באלכוהול בקרב בני הנוער בד בבד עם ההסלמה במפלס האלימות, אך הוכיתי בתדהמה ללמוד על מימדיה המבהילים של התופעה.

   ביום ראשון האחרון צפיתי בתוכניתו של אמנון לוי "שומר מסך" בערוץ 10 של הטלוויזיה שהוקדשה לתופעת האלכוהוליזם בקרב בני הנוער. הזדעזעתי ונחרדתי עמוקות מהיקף התופעה, תחושה שללא ספק הייתה משותפת לרב הצופים באותה כתבה. אני מביאה כאן כמה מהעובדות שלמדתי עליהן מהכתבה:

   מדי יום שישי מתכנסים ילדים צעירים, בני 12, 13 ויותר בגנים ציבוריים ושותים משקאות חריפים אל תוך הלילה, לעתים עד הבוקר, ומשתכרים עד כלות. חלקם מאבדים את ההכרה, מוטלים על ספסלים או על הכביש כמו שק תפוחי אדמה, מלאים בקיא והפרשות וחשופים לכל הסכנות הנוספות שנובעות מהמצב בו הם נתונים: תקיפה, אונס, דריסה ע"י מכוניות.

   מעדותה של אם לנערה בת שלוש-עשרה: "הטלפון העיר אותי בליל שבת. הודיעו לי שבתי נמצאה מחוסרת הכרה על ספסל בגן לאחר ששתתה עד אובדן החושים. נסעתי מיד למקום ובקושי רב הצלחתי להעלותה למכונית ולהביאה הביתה תוך כדי שהתפרעה וניבלה את פיה."

   אותה אם, כמו הורים רבים אחרים, האמינה לדברי הבת שהיא הולכת לבלות בערב שבת עם בני גילה ולא התעמקה במהות הבילוי הזה.

  באותה כתבה, תוך כדי שהמצלמה התמקדה באחד הנערים שישב ממוטט לגמרי כשראשו על שולחן פיקניק בגן ציבורי לאחר ששתה לשוכרה, צלצל הטלפון הסוללרי שלו, והצופים בכתבה שמעו אותו עונה לשאלה שכפי הנראה נשאלה ע"י הורה מודאג: "אני עם הח'ברה בפלאפל".

   רופא מאחד מבתי החולים בתל-אביב סיפר שבכל שבת לפנות בוקר פולטים אמבולנסים בני נוער שיכורים בבתי חולים. "בשנה האחרונה יש עליה של יותר מ-300% בקרב ילדים שמגיעים לבתי חולים אחרי שתיית משקאות משכרים. רק בשנה האחרונה הובאו לבתי חולים 1407 ילדים כאלה". ואני מעדיפה לא לחשוב על רבים אחרים שלא הגיעו לבתי חולים, אלא בילו את שארית הלילה זרוקים על ספסלים בגנים או בשולי הדרך, חשופים לסכנות שאורבות שם.

   היה מאד נוח לחשוב שהתופעה קיימת אי שם בשוליים, בפריפריה, בקרב נוער מנותק ממשפחות מצוקה שנפלטו ממערכת החינוך ומטביעים את חסכיהם ותסכוליהם בשתייה לשוכרה. אך לא כך המצב. קיים טרנד חדש, דווח בכתבה, בעיקר אצל בני נוער מצפון תל-אביב – ארגון מסיבות אלכוהול בוילות פרטיות. אני רוצה להאמין שההורים של אותו מארגן לא ידעו על כמויות האלכוהול שילדם וחבריו צרכו בביתם במהלך המסיבה, אך משום מה אני מפקפקת בכך. אם רצו לדעת, היו בנקל יודעים, נשארות עדויות בשטח לאחר "מסיבה" שכזאת: בקבוקים ריקים,כתמים של משקאות ושל קיא על שטיחים ורהיטים, ריחות מחשידים. אולי פשוט התייאשו ומעדיפים להעלים עין ולאפשר לילדיהם לשתות בבית, במקום שיתגלגלו שיכורים ברחובות, כמו רבים אחרים מבני גילם. גם זה פיתרון כשההורים שמטו את הרסן מידיהם, כשהסמכות ההורית כבר לא קיימת, בבחינת "אם לא תוכל לנצח אותם, הצטרף להם."  אם לא היה כל כך עצוב, הייתי צוחקת.

   הושמעה הטענה ששתית אלכוהול מופרזת רק פעם בשבוע אינה גורמת להתמכרות, כל עוד נשארת במסגרת הזו. יכול להיות שזה נכון, אם כי כמו כל התמכרות אחרת, גם כאן "התיאבון בא עם האכילה", ורב האלכוהוליסטים התחילו ב"קטנה". והאלכוהול מהווה לעתים גם קרש קפיצה למשוכה אחרת, לסמים.

   אבל העניין לא מסתיים "רק" בשתייה עצמה. ההסלמה הנוראה שחלה בשנים האחרונה בארץ באלימות בקרב בני הנוער, קשורה גם בשתיית משקאות משכרים, שתי התופעות כרוכות זו בזו קשר הדוק ביותר. אין כמעט ליל שבת שעובר בשלום, מבלי לשמוע למחרת על עוד דקירת נער בדיסקוטק או בגן ציבורי, לעתים אף ללא שום התגרות מצידו. הסכין הקפיצית שהפכה לציוד חובה בכיסם של נערים רבים לצד הטלפון הסולולרי, נשלפת ביתר קלות אחרי מספר שוטים של וודקה. מספר הנערים שמצאו את מותם מדקירה או מכות רצח שהוטחו עליהם, עלה בשנים האחרונות בצורה מבהילה. מספיקה מילה בודדה או לעתים רק הקלעות מקרית למקום, כדי לסיים את הערב בבית חולים, וזה במקרה הטוב. לא כל אלימות נובעת משתיית אלכוהול, אך ללא ספק שתי התופעות קשורות זו בזו בקשר הדוק.

   ישנה תופעת לוואי נוספת לאלכוהוליזם, שאולי מחווירה לעומת האלימות הגואה בין בני הנוער, אך כואבת מאד לכל אזרח תקין במדינה, והיא הוונדליזם. אין כמעט תחנת אוטובוס, בית שימוש ציבורי או ספסל בגן שלא זכה לטיפולם של המהרסים בעם. ואם עוד יכולתי להבין את המניעים להשחתת מכונית יקרה ומנקרת עיניים (לא שחלילה יש הצדקה לכך!), כיצד אפשר להבין ניפוץ תחנת אוטובוס או השחתת גן ציבורי שקמו לרווחתם של תושבי העיר כולה? בדיוק היום קראתי ב"שקמה", שבועון מקומי היוצא לאור בחולון, ידיעה שגרמה לליבי להחמיץ: המשחיתים טיפלו באחת הפנינים הייחודיות שקמה בעירנו בשנים האחרונות  בדמות "גני סיפור" בהשראת סיפורי ילדים מפורסמים. לפארק המקסים שמול קניון חולון, שמאגד בתוכו כמה מסיפורי הילדים האהובים ביותר, ביניהם "דירה להשכיר", "דודי שימחה" ועוד, פלשו באין רואה המשחיתים וחיבלו בפסלים היפים שהרנינו את לב המבקרים בגן, צעירים ומבוגרים כאחד. אך כיוון שבתוך עירי אני חיה, אני תוהה כיצד החזיקו מעמד עד כה. גם זה לא היה צפוי.

   אך אחזור לנושא האלכוהוליזם בקרב בני הנוער. קראתי היום ברשת שראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, שזועזע אף הוא מהתחקיר של אמנון לוי ב"שומר מסך", הצהיר מיד בעקבותיו:

   "אנו ניצבים בפני מגפה, מוטלת עלינו חובה לפעול נגד התופעה וכבר בישיבת הממשלה היום נקצה 27 מיליון שקל לטובת הנושא".

    בראוו!! כמה ראויה לשבח מהירות התגובה של ראש ממשלתנו והנכונות המיידית להקצות משאבים נכבדים לביעור הנגע! אך סליחה על שאני קטנת אמונה, אבל אני חוששת לגורלם של אותם 27 מיליון שקל, שמא ימצאו בסופו של דבר את דרכם לכיסים פרטיים כאלה ואחרים. האם לא היה יותר הגיוני, מר נתניהו ושאר חברי הממשלה, שכצעד ראשון בלחימה במגפה, פשוט תחמירו עם הפושעים שמוכרים משקאות משכרים לילדים? עד שלא ייפגעו בצורה רצינית ביותר בכיסם, עד שלא יישללו לאלתר רישיונותיהם לעסק של מפירי החוק, לא תיפסק הקלות הבלתי נסבלת של מכירת אלכוהול לילדים. החוקים הקיימים נגד מכירת אלכוהול לקטינים, תועלתם שואפת לאפס אם אחד מכל שלושה מוכרים בפיצוציות לא מצמצו אפילו כשמכרו אותם לילדים, חרף המצלמות המוצבות בעסקיהם. אם לא קיימת אכיפה, מה התועלת בחוקים?

   מטעם "שומר מסך" נשלחה נערה בת 14 מצוידת במצלמה נסתרת לקנות אלכוהול בפיצוציות ברחבי תל אביב. היא לא נראתה גדולה מגילה, אך קיבלה הוראה להציג עצמה, במידה שתישאל, כבת 15 וחצי. והיא אמנם נשאלה לגילה, אך לא נתקלה בכל בעיה לרכוש את המשקה שביקשה. היה מוכר אחד שמצא פתרון יצירתי לעניין המצלמות, שלח את הנערה לחכות מחוץ לדלת והוציא את המשקה המבוקש אליה החוצה. היו גם כמה צדיקים בסדום שלא הסכימו למכור, אך רובם מצאו לנכון להתנצל בפניה על שהחוק אוסר עליהם למכור לה.

   איך הגיעו הדברים למצב קטסטרופלי זה? האם זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר? האם לא הייתה הכתובת על הקיר?

   בחיפוש ברשת מצאתי מסמך בנושא צריכת אלכוהול בקרב בני הנוער שהוגש לוועדת החינוך והתרבות של הכנסת בתאריך 5 ליולי 2001. אני מביאה כמה דברים מאותו מסמך:

"בתקופה האחרונה אנו עדים לדיווחים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית על צריכת משקאות אלכוהוליים בקרב בני הנוער בהזדמנויות שונות (טיולים שנתיים, מסיבות וכו')" .

   המסמך מציין מספר הקשרים לשימוש באלכוהול:

1. הקשר בין שימוש מופרז באלכוהול לבין התנהגות אלימה של המשתמש כלפי סביבתו וכלפי עצמו.

2. הקשר בין שימוש באלכוהול לתאונות דרכים.

3. הסתברות שבני הנוער הצורכים משקאות אלכוהוליים יתנסו בסמים גבוהה בהרבה מההסתברות לכך בקרב מי שאינם צורכים אלכוהול.

   בהמשך לאותו מסמך מובאת מדיניות משרד החינוך בנושא, תוכנית מניעה הכוללת רעיונות בתחום החינוך והמעורבות החברתית. לא אלאה את הקורא בפרוטם, הרי התוצאה מוכיחה שערכם לא שווה את הנייר שהודפסו עליו. הדרך לגיהינום רצופה הרי בכוונות טובות.

  המסמך מסתיים בציון עובדות אלה:

"למשרד החינוך לא ידוע כיום על מספר התלמידים המכורים לאלכוהול. התמכרות לאלכוהול בקרב בני הנוער אינה תופעה נפוצה בשל משך הזמן הנדרש (שנים) כדי להפוך לאלכוהוליסט".

כמה מרגיע!! אז אין בכלל מה לדאוג, נוכל להמשיך לעצום עיניים.

   בכל הנוגע לסיבות שהביאו לתופעת האלכוהוליזם ולהתדרדרות הנוער שלנו בכלל, רק אגע בזה בקצרה, זהו סיפור ארוך וכואב מעין כמוהו.

   "פני הדור כפני הכלב," אומר הפתגם, ומה הפלא שהנוער שלנו נראה כפי שהוא נראה, במדינה שנשיאה לשעבר עומד למשפט באשמת אונס, וראש ממשלתה לשעבר מועמד לדין על לקיחת שוחד, ושר האוצר לשעבר נידון למאסר על גניבת מיליונים? וזה רק קצה קצהו של הקרחון.

   את רמת החינוך במדינת ישראל אפשר לסכם במשפט אחד: פשיטת רגל טוטלית. במבחנים בינלאומיים שנערכו בשנים האחרונות, ילדינו תפסו מקומות נמוכים להביך במקצועות הנלמדים בבית הספר, אחרי מדינות נכשלות ועניות הרבה מאיתנו.  עם הספר לא יודע כבר ספר מהו. ועל חינוך לערכים – אין על מה לדבר כלל, "הציונות" הוכנסה מזמן למרכאות כפולות והרי אין זמן, אין זמן, צריך ללמד...

   במה שנוגע לחינוך מבית אבא ולסמכות ההורית, כבר נגעתי קצת בזה. ההורים שקועים בבעיותיהם, במרוץ אחר הפרנסה או אחר הקריירה, ובשני המקרים אין שעתם פנויה לתת דעתם על מעשיי ילדיהם.

   "באין חזון ייפרע עם" (משלי פרק כ"ט", פסוק י"ח).

   פעם היה חזון בישראל. "אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה," שרו החלוצים והגשימו חלום של אלפיים שנה. והחלום הפך כעבור שישים שנה לחלום בלהות.

   החברה בישראל, לאן? חיזבללה? חמאס? אירן? מי צריך בכלל אויבים?