סיפור על כאב אהבה וים
שלווה ורוגע חודר ונעים אפפו אותו וזרמו בגופו ובנשמתו בזרמים של אושר וסיפוק עילאי. מחשבותיו והגיגיו זרמו בזרימה חיובית מושלמת בלי שמץ של דאגה או מחשבה שלילית. זה קורה לו תמיד, זה כבר כשנה וקצת יותר מבלי לפספס או להחסיר יום, כאשר הוא שוחה בבריכה למשך כשעה, או כפי שהוא מכנה זאת, "שישים הדקות הקסומות שלי". זאת הייתה כבר הבריכה הארבעים במספר וכדי להשלים את המכסה היומית נותרו לו עוד עשרים בריכות. הוא היה מאושר במים שעטפו ואפפו אותו, במקצב החדגוני והקצבי של השילוב המושלם בין הידיים והרגליים והנשימה כשביחד הן יוצרות את השחייה הקסומה שבה יכול הוא להמשיך עד אין קץ בשלווה ובדממה בתוך המים שאותם הוא אוהב כל כך.
הוא לא הרגיש עייפות, האושר והסיפוק שחש העניקו לו יותר כוח ויותר מרץ שבעזרתם הוא יכול לגמור בנקל את השליש האחרון של מכסת שחייתו לאותו יום, עשרים הבריכות האחרונות. הסדר והארגון אותם הוא יצר ומקפיד לקיים בטקס שיכול לגרום למסתכלים מן הצד ולאלה העוקבים אחר שחייתו, שעמום ואולי אף לעורר לעג. אולם הוא מאושר מעצם ההוויה בתוך המקצב הנפלא של השחייה, ובדמיונו הוא רואה את המים כמו מרחפים והם אלה הנמצאים מעליו ולא תקרת הספא במועדון בו הוא שוחה, ובנפשו הוא רואה ושומע את ציוץ הציפורים הנודדות ואת השמים הכחולים וכאשר ראשו יוצא מהמים הוא חש את הרוח המלטפת את פניו ואת המים המלוחים של הים שהוא כל כך אוהב ומשתוקק אליו.
הוא נזכר בימי ילדותו המוקדמים כיצד בים נקי, צלול וכחול גדלו הוא וחברו יהושע המכונה "בסמו". מאז ומתמיד אהב את הים והספורט. אולם קודם לספורט היה הים שבו הוא גדל כמעט מאז היותו תינוק. ועכשיו, כשהוא סבא, הים והמים הצילו אותו. עכשיו כשהכאבים האיומים והבלתי נסבלים חלפו-עברו והוא מקווה שלא יחזרו, ומכה על חטא כיצד שכח וזנח את המים ואת הים שהם סם החיים והמקור לאושר ואהבה ללא גבול שהיו לו מגיל אפס כמעט ועד היום. הוא מכה על חטא ואינו מאמין כיצד שכח והזניח אותם ושעה לעצות פרופסורים ורופאים וכל מיני ברי סמכא וידידים נותני עצות חינם וקרובי משפחה שיעצו לו לעבור ניתוחים ולנסות טיפולים שונים כאשר רק לפני כשלוש שנים היה שבר כלי שסבל מכאבי תופת בברכו הימינית ובכתפו הימינית, כאבים שסיממו אותו והפכו את אור היום לאפילה שחורה ומאוסה, שגרמה לו גם לכאבים נפשיים. ומחשבותיו היו אפלות ומדכאות והיופי והנעימות חלפו ונעלמו והזמן היקר נעלם ונבלע בייסורים ובסבל בלתי פוסק. מה גרם לו לדבוק ולנהות אחריהם בלי לפקפק ולהסס ולשמוע בדחילו ורחימו את קביעתם הפסקנית והבלתי ניתנת לעירעור של כל הרופאים והפרופסורים אליהם הלך להיבדק ולקבל ייעוץ ובדעתם התחשב? אולי היו אלה הבדיקות וצילומי הרנטגן שהראו עובדות שאין לפקפק בהן כדלקמן: ברכו הימנית של ויגי דפוקה ואבודה לחלוטין וחסרים בה שני הסחוסים וחסר הכיפוף המוחלט בברך. ולשיכוך הכאבים חייבים לקבל זריקה שתרגיע את התופת. גם ברך שמאל, במצב גרוע – כך הראה הצילום. בינתיים טיפולים על ידי פיזיוטרפיסט שקצת הקלו על הכאב אולם הכאב התמידי והטורדני נמשך ללא הפסק. הפרופסור שהחליט על הניתוח כמו יתר עמיתיו הראה לויגי את בית החולים וקבע כי מספר חודשים לאחר הזריקה יעבור ניתוח. בגאווה ובסיפוק מקצועי נערך לויגי סיור בבית החולים שבו שהו שני מטופלים אשר עברו כבר את הניתוח, וכפי שיעץ לו, הושתלו בברכיהם שני סחוסים חדשים מפלסטיק. לא הדאיגו אותו עשרות אלפי השקלים שהפרופסור היה עתיד לגבות עבור הניתוח שיציל אותו ו"יעניק לו ברכיים חדשות" כפי שהפרופסור הדגיש, וגם המטופלים שניהם היו מרוצים, הניתוח הצליח והם כבר החלימו. הרופא השני הראה לו את צילום הכתף והצביע על מקום ההסתיידות ואמר שעליו לקבל זריקה ולעבור טיפולים ולאחריהם ניתוח. גם כאן יעברו כמה עשרות אלפי שקלים מידיו של ויגי אל הפרופסור.
ויגי הרגיש את היאוש שנוסף לכאב התמידי והרגשת החידלון, בעיקר על הזמן שהניתוחים, וכל זה במידה שהניתוח יצליח, ומשך ההחלמה יגזלו משעון החול שלו ההולך ואוזל. מה יעצור את הבזבוז הבלתי ייאמן של החיים? ובחמת זעם הנדחפת בידי היאוש נכנס למכוניתו והתניע אותה והחל לנסוע לאטו אפוף מרה שחורה לאורך חוף הים והגיע למועדון הספא שלו, והיות שהוא צריך להחליט ואינו יכול לשחות, התיישב בשולחן הקיצוני ביותר שבו היה רגיל לשבת. רעש האנשים לא הגיע לשולחן קיצוני זה והוא היה שלו ובודד עם עצמו ושרעפיו. הוא הזמין קפה. זו היתה שעה של התחלת שקיעת השמש שלאט לאט נעלמה בים באודם ובגוונים הממלאים אותו חמימות ונעימות. הזכוכית העצומה והשקופה דרכה יכול לראות בבהירות את חמשת הדקלים שהוא דמיין אותם למשפחה – אבא באמצע, משמאלו, נמוכה ממנו, האם והבן הגדול מימין זאטוט עדיין ושובבני, ובמרחק ניכר הבת הצעירה מלאת החיים.מרחק נכר בבדידות מהורהרת בן הזקונים,דקלון עדין בראשית צמיחתו.בהרמוניה,במקצב רגוע ואחיד מתנודדות צמרות הדקלים כאילו מפזזות ברוח החורפית הקרירה, הנעימה, הנעימה , ממכרת , וגורמת למשפחת הדקלים להתמזג בשעת חסד זאת של שקיעת השמש הנבלעת במעמקי הים. ממרחק, בין גלי הים הקלילים גלשו כמה עשרות בני נוער בחליפות גלישה שחורות עם גלשניהם כשחלקם עושה תרגילים מרהיבי עיניים, חלקם באוויר וחלקם נופל למים, והנאתו ושלוות הנפש חזרו אליו כמו תמיד אצלו כאשר הוא נמצא בקרבת הים וחש את הים והמים הכחולים הזורמים ועוטפים אותו וכאילו נמצאים בתוככי נשמתו. ופתאום בבת אחת כמו תמיד אצלו, מתוך הארה הבליחה בו ההחלטה. וכמו כאילו הרגע, ולא בדמיונו, הוא חש ורואה בבהירות בלתי ניתנת להבנה את הים הכחול, את עצמו ואת בסמו, כבני ארבע-חמש לערך, כשהם בים הכחול והצלול והנקי ודגים מכל הסוגים, הגדלים הצבעים והמינים מקיפים אותם והם מצחקקים בהנאה מדגדוג הדגים והם, הילדים, כמו הדגים משחקים במשחקי המים, עולים וקופצים מהחסקה, מטביעים זה את זה ומשחקים במי ישחה מהר יותר ורחוק יותר, כשהם מתעייפים הם שוכבים בשמש הנעימה על הקרקעית הלבנה והמחוספסת של החסקה והיום עובר לו בכיף ובנעימות. בינתיים יואל אביו של בסמו שהיה גם מציל מטעם ועד המושבה וגם מוכר תירס לפרנסתו בפח גדול עם מלקחיים, היה משגיח עליהם בחצי עין ובעיקר שומר שהחסקה לא תיעלם במעמקים.
ויגי ובסמו היו מאושרים ונהנים וכשהתעייפו ירדו לחוף וקיבלו כל אחד תירס עסיסי וטרי וכמובן רבו מי יקבל את הגדול ביותר, שתו מים מהג'רה של יואל כשהמים הקרים והצוננים כקרח זורמים ונשפכים על גופם הרזה, השרירי והשזוף, וחוזרים בדהירה ובצהלה לים ולחסקה המתנדנדת קלות על גליו הרגועים והשלווים. כל זה ראה עכשיו מהמרפסת בהרף עין והבין את הטעות הגדולה והגורלית של חייו ואת ההידרדרות של גופו ונשמתו ששכחו את מקור מחצבתו ואת הטבע שגילמו מוסה ויואל. הוא זכר את יואל ואת אביו שלו, מוסה, חברים יתומים שנולדו וגדלו בירושלים של מעלה, של שלטון התורכים, שורדים ומתגברים על תלאות וקשיים אינסופיים ואחרי עשרות שנים מצטלבים גורלותיהם וחייהם והם נפגשים שנית במושבה הקטנה והחקלאית הרצליה. ושני הילדים הקטנים ויגי ובסמו ממשיכים את מעשי האבות ואוהבים אותם תחביבים ובעיקר את הים הנפלא והבריא. יואל נמצא כל היום בים במסגרת עבודתו ומוסה כל היום בפרדס או בחקלאות ובהובלות עם הסוסה "שושקה", שניהם נאבקים ושותפים בעמל וביזע בלי סוף כדי להביא פרנסה וחינוך לילדיהם. והם הילדים, ויגי ובסמו, גדלים בים ובגלים ובמשחקים עד החשכה.
מדוע הוא שכח את הים. הוא שואל את עצמו. מדוע הוא עזב את הים, את הטבע ואת חיי הבריאות, והתרחק מהמים הצלולים הנפלאים הגורמים לו לשלוות נפש ובריאות נפשית וגופנית? מה גרם לו להשתנות ולשמוע לעצות הרופאים שמאחוריהם תעשייה שמגלגלת מיליארדים ובנוייה על מצוקת האדם הקטן הירא לאבד את מכסת חייו הקצובה?
יואל ומוסה, כפי שהוא זכר, מעולם לא לקחו אפילו כדור אחד לרפואה. הם היו אנשי בראשית, והם היו בריאים. ומדוע לו גורם הסבל של הכאב החזק והטורדני לשכוח את ההנאה והסיפוק של עצם ההתגברות על הכאב בעובדה שהוא מצליח לתפקד ולא נכנע לכאב כמו יואל ומוסה? ואז הוא החליט, כהרגלו, מיד ובמהירות ושחה כל יום שישים בריכות ולא עצר בסיבוב עד היום ולא ויתר עד הבריכה השישים. כל התהליך נמשך כשנה שלמה. הכאבים לעגו וצחקו לו והרופאים דאגו לו ולכספו ושאלו מדוע הוא לא בא אליהם והוא המשיך לשחות בהתמדה ובעקשנות מידי יום ביומו ותמיד בבריכה ראה את הים ואת יואל ומוסה ואת חברו בסמו הילד הקטן. הכאבים פחתו מיום ליום והכתף נכנעה ראשונה וחזרה להיות טובה, נאמנה וצייתנית ומחייכת כל בוקר לויגי הצעיר בנפשו. המאבק עם הברך הימנית שעד היום היא מלכת השערים של קבוצתו והוא מכבד אותה מאוד וסוגד לה, מיאנה להיכנע. הכאבים נמשכו ולפעמים אפילו התגברו יותר. הוא היה עקשן וביאושו לפעמים אמר לעצמו אולי ללכת לקבל זריקה כמו שחבריו הנאמנים, שחלקם מגדולי שחקני הכדורגל, קיבלו ויעצו לו לעשות כמותם. הוא כמעט ושמע להם ואז תמיד הוא ראה את הים ואת יואל ומוסה ובסמו ובעיקר ראה אותם בלילה כשעצם את עיניו, וראה את הים הכחול וילדים קטנים משתעשעים ומשחקים במים. הוא חש בכל נשמתו ובכל רמ"ח אבריו בתחושה אמיתית ועמוקה שהים והמים הם הבריאות והמרפא למזוריו, ודרכם הוא יבריא. בבוקר כשחזר לשחות אחרי לילה של סבל ומכאובים הוא התחיל ליהנות, ומגע המים השכיח ממנו את הכאבים. והברך חזרה לתפקד ונהייתה שוב צייתנית וממושמעת.
מאז עברו שלוש שנים והוא ממשיך כהרגלו לשחות וגם יכול לצעוד שישים דקות ויותר בקצב הליכה מהיר, דבר שהוא לא האמין שיוכל אי פעם לעשותו.
הרופאים, חבריו ואף משפחתו כולם, בשעה שהוא מנסה להסביר להם כיצד מצבו השתפר ומציע להם ללכת בדרכו ולנהוג כמוהו חושבים שהוא תמהוני ופוטרים אותו ב: "ויגי, עזוב אבל יש זריקות ורופאים מומחים, פרופסורים וניתוחים...?" הוא מהנהן בראשו ומנסה לשכנע רק חברים שבאמת אכפת לו מהם, שמכירים אותו ואת מורשתו ויסודותיו. בטוח שבסמו מבין ללבו ומלבדו מבינים אותו עוד כמה חברים ספורים. ובנו הגדול, ספי, מבין אותו אף הוא, כי הוא עצמו נפצע והבריא, וכמוהו הוא זורם חיובי והוא מאושר, כי הוא מבין בדיוק כמוהו את החיים והזרימה החיובית שלו בהם. והבן השני, הקטן, גם הוא מתחיל להבין אותו. והבת – בשיחותיו איתה, מצהירה על אהבתה לים ועל רצונה לגור ליד הים.
ולכן, בגילו, הוא מאושר ביכולותיו. הוא קיים את המשפט האומר, "טוב מאוחר מאשר אף פעם לא". והוא מאמין בכל נימי נפשו שהים והמים הם סם החיים של העולם שבו נולד כל יצור אנוש, והם הרפואה האמיתית והגדולה של גילו הנוכחי וכמובן של כל היקום האנושי לנצח-נצחים.
