נשימה ארוכה

בסקיצה שברירית של רוח

עלה בודד הקיץ, ואחריו

העץ כולו, פרוע ומתוח,

קם לתחייה מאפר ענפיו

כמו עוף החול ברחם השמים,

כמו הברקה של משורר נואש.

וציפורים בקול מחריש אוזניים

התפללו לבוקר החדש. 

השמש הסתכלה לי בעיניים,

ואיימה במכחולי אינספור

על דחלילי החושך שעדיין

הגנו על האופק השחור.

רק במשיחה אחת, חדה נרגשת,

היא מחקה ייאוש עיוור צבעים,

ושיחקה בכל צבעי הקשת

על עפעפי השחר הרדומים.

הבוקר פעפע כמו דם במוח,

מלא חמצן ופעימות שמחה.

וכל חלון שבכוחי לפתוח –