אנשים תמיד שואלים אותי איך נעשיתי כזה בר-מזל?
הם מתכוונים, כמובן, לחברתי – השחקנית המהוללת – שרק אלוהים יודע מה היא מוצאת בבחור פשוט כמוני. שכן נדמה שככל שהיא נעשית מיוחדת ומפורסמת, כך אני נעשה פשוט ועלום. ואין זה מן הדברים הנעלמים מהבריות. רבים ממכריי ממהרים לשלוף חיוך מאולץ בכל התקלות עמי, אך מאחורי גבי רק מחכים לנפילתי המובטחת, לאותו רגע ודאי בו רכבת המציאות תחזור אל הפסים. אפילו חבריי הותיקים לובשים ירוק כשאני מביא אותה למפגשיהם החברתיים. וככל שמכריי מקנאים יותר, כן מכריה – אותם שחקנים ובמאים ומפיקים וזמרים וסלבריטאים מן השורה הראשונה – מגחכים יותר בבוז.
מה לעזאזל היא עושה עם האפס הזה? הם בטח חושבים לעצמם. אבל לי זה לא מפריע, כי אני באמת בר מזל שיש לי חברה שכזאת – יפהפייה זוהרת ומפורסמת שאוהבת רק אותי.
שמה דניאלה.
ודאי שמעתם על דניאלה! אולי ראיתם אותה משחקת באופרת-הסבון החדשה, או בסרט הישראלי המדובר והפרובוקטיבי שכולם מדברים עליו לאחרונה. יתכן שעלעלתם במגזינים שונים ותמונתה קפצה אליכם מן מדורי הרכילות. כן-כן, הדניאלה הזאת. היא שהולכת איתי לישון בכל לילה, ומעירה אותי בנשיקה עוקצנית מדי בוקר. לה אני מכין ארוחות בוקר מפנקות, ועמל על ארוחות ערב מפוארות. איתה אני מקפץ בסלון דירתנו לצלילי מוסיקה שמחה, מניפה באוויר ונושא אל חדר השינה, אל המיטה הזוגית, לתנות אהבים.
ובה אני מנפנף בגאון אל מול עיניהם הבזות של חבריה ועיניהם הקנאיות של חבריי...
איך נפגשנו?
ביד הגורל.
השעה הייתה שעת צהריים והמקום צפון תל-אביב. נסעתי לתומי באותו יום בהיר ונושא הבטחות, כשפתאום הרגשתי טלטלה עזה. מכונית אדומה פגעה במכוניתי האפורה בעוצמה. הנהג כנראה לא שעה לתמרור עצור, ונגח בדפנות רכבי שחצה את מסלולו. מובן שהייתי נסער, אולם כשעזבתי את רכבי וניגשתי לבדוק מיהו הפושע – נסערתי שבעתיים! אותה דניאלה, ישבה שם מפוחדת, רועדת כעלה נידף ברוח. ניגשתי אליה בהססנות ופתחתי את דלתה. כששאלתי לשלומה פרצה בבכי, והחלה למלמל שהיא מצטערת. היא נראתה כה שברירית, שפשוט הייתי מוכרח לכרוך את זרועותיי סביבה ולנחמה במילים מלטפות.
כך נפגשנו – ממש כך! יד הגורל ריסקה את מכוניתה בשלי, ודניאלה האדומה התרסקה אל חיי האפורים.
לא חשבתי שיש לי סיכוי. לא העליתי כלל על דעתי.
אני ו...היא?
לא ראיתי את עצמי כראוי, ובכלל – לפי מדורי הרכילות היא עדיין יצאה עם השחקן ההוא – סמי משהו – ששיחק לצידה באופרת הסבון. אבל משהו בעיניה – מעין כמיהה סקרנית לא מוסברת – גרמו לי לזיק של תקווה. אולי אני באמת ראוי? אולי יש בי יופי נסתר שהיא מבחינה בו? אולי אני מיוחד בעיניה?
אז גיששתי.
נפגשנו תחת האמתלה של הסדר-הנזקים.
תירוץ מוחלט, שכן היום ניתן לסדר הכול טלפונית. עד מהרה נעשו כוונתנו ברורות יותר. סמי, כך-הבנתי, מחוץ לתמונה. הם נפרדו לפני זמן קצר, אולם המשיכו להתראות כמעט בכל יום על הסט. שאלתי איך היא מסתדרת עם זה, והיא טענה שאין לה יותר רגשות כלפיו. היא שחקנית רצינית. יחסיהם הם יחסי עבודה קורקטייביים בלבד.
השיחה גלשה. היא סיפרה לי עוד ועוד על חייה. על זיכרונות הילדות המאושרים. על החוויות, המאמצים והניסיונות. על השאיפה לפסגה, והגשמת החלומות. דרך החשיבה שלה הייתה כה שונה משלי – היה לה דחף עז ביותר – ואני התחלתי להרגיש שם פתאום לא שייך. מה לאדם כמוני להסתובב בין כוכבים?
"אני אדם פשוט מדי בשביל כל זה...” פסקתי בחיוך לאחר אחד מסיפוריה.
"כן..." היא חייכה בחזרה. “אולי זה בדיוק מה שאני צריכה.”
החלפנו מבטים.
"את עושה משהו מאוחר יותר?” שאלתי בהתרגשות.
"לא. מה אתה מציע?”
"לא יודע. אולי מתחשק לך ללכת לסרט, או לבאולינג.”
"באולינג?!” היא התפוצצה מצחוק. “זה הרעיון שלך לדייט?”
פניי ודאי היו אדומות מבושה. בכעס חנוק הגבתי לה: “כן, למה יש לך רעיון יותר טוב?”
דניאלה נרגעה. “לא, לא. באולינג נשמע מעולה. תאסוף אותי בשמונה?”
דייט ראשון ברחבת הבאולינג.
במבט לאחור אני לא מבין מה חשבתי. לקחת נסיכה לביצה. אבל זה לא היה כל-כך נורא... הכדור של דניאלה נפל תמיד לתעלה, אז נתתי לה כמה עצות. הראיתי לה איך צריך להחזיק את הכדור, ואיך היד צריכה לנוע. בסוף השיעור הפרטי שלי דניאלה הצליחה לעשות 'סטרייק'. מרוב שמחה היא קפצה עליי בחיבוקים. אך אז לפתע, נפרדה מעליי באחת והחלה להביט סביבה בעצבנות.
"מה את מחפשת?” שאלתי.
"נדמה לי שראיתי 'פלאש' של מצלמה.” היא נראתה לחוצה.
"הבנתי...” אמרתי לאט ובאכזבה.
היא הביטה בי כילדה שנתפסה בקלקלתה, ואז, פתאום, נצמדה אליי ונישקה אותי.
בסוף אותו לילה, עליתי בפעם הראשונה לדירתה.
יתכן ואילו הייתי אדם קצת יותר מתוחכם, הייתי נרתע מהמעמד. אבל אני אדם פשוט, וגם גופי ומחשבותיי פשוטות להפליא. עשינו אהבה, וזה היה מושלם. דניאלה התפתלה למגעי, ונאנקה מעונג. ואני הרגשתי כאדם המאושר בעולם. וכשהתרפקתי עליה, לאחר מעשה, גם אני שאלתי את עצמי – איך נעשיתי כזה בר-מזל?
התחלנו לצאת.
נהניתי ושמחתי ולא ציפיתי לדבר. בליבי ניקר החשש, שאני הולך להקיץ מן החלום בכל רגע.
במסיבה הראשונה שהוזמנתי אליה, הרגשתי כמו חציל בחליפה.
מעולם לא הרגשתי שמודדים אותי ככה. זו הייתה מסיבה סלונית טיפוסית של החברה הגבוהה. אני הייתי מגושם מדי, צנוע מדי, ולא מספיק מתוחכם כדי להתמודד עם כל המי ומי שלרגלם הסתובבתי, ואשר דיברו כמבינים גדולים (כמבינים הבלעדיים, בעצם) בפוליטיקה, אומנות, אוכל, טעם טוב, טעם רע ורכילות.
המון רכילות...
השמעתם מה מפורסם זה עשה למפורסם אחר? השמעתם כיצד מפורסמת זו שכבה עם מפורסם זה, ואחר-כך הלכה ושכבה גם עם אחיו? כל-כך הרבה שמות עפו בחדרי אותו 'לופט' תל-אביבי מרווח אותו לילה. יכולת לרכל במעגל, ופתאום יצא מישהו להתפנות – ומיד החלו אומרים כולם איזה אידיוט מנופח הוא באמת. הראיתם עם איזו מפלצת הגיע למסיבה הקודמת? וכולי. וכולי. המעגל היה פורץ בצחוק, ואני כמעט הייתי מתפלץ כשדמיינתי כיצד עוד מעט, כשאגש לקחת משקה, יגיע גם תורי, ואז ילחשו כולם מאחורי גבי: הראיתם אותו? מה לעזאזל היא חושבת?
השתדלתי להיצמד לדניאלה. לא ניסיתי להרשים, ויתרתי מראש על הקרב האבוד הזה. פשוט ניסיתי לא להתבלט יותר מדי, לא לדבר יותר מדי, לא לפלוט בטעות איזו שטות שתהפוך חיש קל למושא לגלוגיהם של כל המפורסמים הללו, המרוצים מעצמם כל-כך.
גם סמי היה שם. דניאלה נישקה אותו לשלום והציגה אותי בפניו. הוא הביט בי בפליאה ובעין מזלזלת, ובחן אותי מכף רגל ועד ראש לפני שפלט "שלום" רפה ומאולץ.
"למה שמישהו ירצה לבוא אל קן הצרעות הזה?"שאלתי את דניאלה בדרך חזרה.
היא טענה שגם היא לא נהנית יותר מדי, אלא שבתחום כמו שלה קשרים זה דבר חשוב.
"זו חבורה סגורה ומצומצמת,” הסבירה. "כולם מכירים שם את כולם, ואם אתה לא שם אתה לא קיים.”
אני זוכר שזאת הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בעייפות מסוימת בזווית עיניה, וקצת ריחמתי עליה.
הזמן חלף ועוד החזקנו מעמד.
אפילו עברנו לגור יחד. להפתעתי, היא לא הרוויחה יותר כסף ממני – המצב בארץ הוא עדיין לא הוליווד, שם כוכבים חיים בארמונות ושוחים בשמפניה. כאן הכוכבים משתכרים וחיים בצניעות. לרוב הם גם נאלצים לשלב כל מיני עבודות "מזדמנות-קבועות". יש שממלצרים ומברמנים – כמו המאיה ההיא שזכתה באוסקר, ויש שעובדים בחברת שליחויות. ככה זה. כשאין ברירה אז אין ברירה. גם דניאלה עבדה לפעמים כברמנית ומלצרית. אבל עכשיו היא מתפרנסת בעיקר מאופרת הסבון ומהצגות התיאטרון שהיא עושה.
או, כמה שהיא אוהבת תיאטרון.
אני בא לבקר אותה לפעמים, יושב בשורה הראשונה, ואחר כך ניגש אל מאחורי הקלעים ומספר לה כמה נפלאה הייתה ההצגה וכמה נפלאה היא.
החיים במשותף גילו לי את דניאלה האמיתית.
היא התגלתה כאדם ככל האדם, עם מגרעות ככל האדם. היא הייתה מעט קפריזית, ומפוזרת למדי. מבולגנת ומפונקת... כן – די מפונקת. אך יותר מכל, הייתה חסרת ביטחון להפליא. הופתעתי עד כמה הייתה מודאגת ממשקלה, למשל. פעמים רבות נאלצתי לעודד ולהחמיא על גזרתה, באופן קבוע כמעט, על מנת שלא תתרסק נפשית. דניאלה גילתה לי ששחקניות רבות הן חסרות ביטחון, ושבמשחק היא מוצאת דרך להתעלות על חולשותיה, ולהלחם בשדים המקוננים בה.
למרות כל חולשותיה, המשכתי לאהוב אותה בכל ליבי. פגמיה נראו לי מלאי חן. הן הוסיפו לה אופי. היא נעשתה פחות מושלמת, אך יותר מציאותית וקרובה בעיניי. משהו בהילה האופפת אותה נעשה פחות מנוכר, ואהבתי אליה רק התחזקה.
אך לא כך אצל דניאלה.
עם הזמן, הבחנתי שמשהו אינו כשורה. משהו בחיים המשותפים איתי עייף אותה. היו רגעים שבהם הייתה כועסת וקרה כלפי, ללא שום סיבה נראית לעין. לא הבנתי במה מדובר עד שיום אחד מצאתי רמז. דניאלה השאירה בטעות את הדואר-האלקטרוני שלה פתוח. בדיוק הגיע מכתב חדש מהסוכנת שלה. לא עמדתי בדחף וקראתי אותו. היא הפצירה בפניה, ברמיזות ובשפה נימוסית ומתרפסת כשל עורכי דין, להיפטר ממני.
"...אתם משני עולמות שונים... מעמדות שלא יכולים להתערבב... תחסכי לעצמך את הזמן והכאב... תעשי לו טובה... לא כך מתנהלים הדברים בביזנס שלנו...”
פתאום הבנתי הכול. השדים עליהם סיפרה לי עמדו להכריעה. בפנים חתומות שתקתי. לא גיליתי שום סימן. קיוויתי שספקותיה, שחוסר-ביטחונה, יחלפו עם הזמן. אך לא כך קרה...
המשבר לא איחר להגיע.
דניאלה בגדה בי. היא בגדה בי עם אותו סמי ארור שבוקר אחד, שעה שדניאלה הייתה בחזרות, התדפק על דלתי. הוא עמד זחוח בפתח עם חיוך זדוני על פניו שעה שסיפר לי בהנאה את החדשות. לא האמנתי לו. צעקתי עליו שיסתלק, אולם חיוכו רק התרחב. הוא שלף קלטת, הגיש לי אותה בשתיקה, ועזב את המקום.
חיכיתי שדניאלה תחזור. הפעם לא הכנתי כל ארוחה. היא נכנסה והתיישבה לצידי על הספה בסלון. לחצתי על הכפתור בשלט והקלטת החלה לרוץ.
לא קשה לנחש מאילו מראות חשכו עיניי.
דניאלה נחרדה. כעס נוראי בעבע בתוכי. ניסיתי לשמור על קור רוחי, רציתי רק לעזוב בשקט, בלי דרמות מיותרות – אבל התפוצצתי. צעקתי וקיללתי. זה היה מחזה איום. שברתי כוסות וצלחות, ובסוף גם מסך הטלוויזיה נופץ לרסיסים. כל אותו זמן דניאלה התייפחה ומלמלה מילות סליחה. ממש כמו בפעם הראשונה שנפגשנו...
לבסוף יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת מאחוריי.
אחוז טירוף הלכתי ברחובות. במחשבותיי דמיינתי כיצד אני תופס את הסמי הזה ורוצח אותו. ניסיתי לחשוב איפה הוא עלול להיות עכשיו, ופתאום, באופן שעד היום לא ברור לי כיצד יתכן – הבחנתי בו. הוא ישב באיזה פיצריה ואכל להנאתו. הדם שעלה לראשי חסם את אוזניי ועיניי. אילולא כן, אולי הייתי מבחין שסמי הוא בכל זאת בחור שרירי ומגודל שמלוהק דרך קבע לתפקידי הבריון התורן, ועוצר את עצמי מלהתנפל עליו. אך בזעמי לא ראיתי דבר.
אני לא ממש זוכר מה הלך שם. מה צעקתי עליו, מה הוא צעק בחזרה, או כמה כיסאות נשברו בתהליך. רק שכיליתי את זעמי, ולמרבה המזל המשטרה לא נאלצה להתערב.
כשחזרתי דניאלה הסתלקה. היא לקחה את חפציה והלכה, כנראה להוריה או אולי לסמי. לא ידעתי. כל שידעתי הוא שדניאלה איננה – היא הסתלקה מחיי.
הנה – נגמר לו החלום. הרכבת חוזרת אל פסיה...
כך חלף לו שבוע שלם.
בנוסף לתחושות ההשפלה והבגידה, חשתי גם ריקנות עצומה. ההכרה, שהתקופה הזוהרת ביותר בחיי נגמרה, הכתה בי. כיצד יראו חיי מעתה ואילך? אוסף של חוויות אפורות ומרופטות מכוסות אבק.
אולי באמת צריך להיזהר מהתגשמותם של חלומות, הרהרתי.
הגעגועים היו קשים מנשוא.
התגעגעתי אליה – לקול שלה, לריח שלה, לצחוק שלה – אפילו להתייפחויות ולמלמולי הסליחה שלה. לילות שלמים העברתי בוהה בטלפון במבט קפוא, מחכה שיצלצל. תאבוני אבד לי, ביחד עם שאר חדוות החיים. נותרתי עזוב ומדוכא. קיוויתי שתתקשר ותתכנן שאסלח לה. חשבתי להיתקשר בעצמי ולהגיד שאני סולח לה. אבל כיצד אוכל לסלוח לה? חשבתי. איזה מן גבר אהיה אם אסלח?
ולכן רק המשכתי לשבת, ולבהות במבט קפוא. ובקבוקי הג'ק דניאל'ס נערמו.
צלצול טלפון העיר אותי משנתי.
דניאלה על הקו, מורחת מילים לא ברורות. היא בלעה כדורים.
מיהרתי אליה, והזמנתי אמבולנס. כשראיתי אותה ככה – מטושטשת וחצי מעולפת – נתקפתי אימה. כל הדרך לבית החולים ישבתי לצידה והחזקתי חזק בידה. היא מלמלה כמה שהיא אוהבת אותי, וכמה שהיא מצטערת, וכמה שהיא מפחדת למות, וגם הרבה שטויות שלא קשורות לכלום. ניסיתי להרגיע אותה. פחדתי כל-כך. היא התחננה שאסלח לה, ואני בלי לחשוב פעמיים סלחתי – באמת סלחתי. לא הרגשתי עוד טיפה של כעס כלפיה.
אחרי ששאבו את קיבתה ומלאו אותה בנוזלים היא החלה להראות סימני התאוששות. בזכות קשריה שיחררו אותה כבר למחרת. דידינו משם יחד, בדממה. אין צורך במילים, כששני לבבות הופכים לאחד.
כמובן שהעיתונות חגגה.
אוכלי הנבלות האלה – הם רק מחפשים סיבה למסיבה. אבל לנו כבר לא היה אכפת. אהבנו אחד את השני. וזה הספיק – אפילו לדניאלה זה הספיק. חזרנו לחיות יחד, חיים שלווים ומאושרים. אוכלי הנבלות עברו לנבור בשערוריות אחרות.
הרכבת שלי, מסתבר, שוב ירדה מן הפסים.
ולפעמים, כשאני יושב על הספה, ודניאלה לצידי – קוראת באיזה ירחון ספרותי – אני מביט בה מוקסם ומרשה לעצמי לפנטז שאנחנו בעצם זוג פשוט ואלמוני, שדניאלה היא אשתי הפשוטה ואני בעלה הפשוט – ויחד אנו מגדלים את ילדינו הפשוטים להיות אנשים פשוטים וטובים. אני יוצא להרוויח את לחמי כל בוקר, ודניאלה דואגת למטלות הבית. וכך אנו חיים את חיינו הפשוטים והמאושרים, כשאין מסביבנו את כל הבלגן הזה, ועולמותינו לא מתנגשים זה בזה.
ודניאלה, שמבחינה במבטי החולמני, עוזבת את הירחון ושואלת על מה אני חושב.
ואני עונה, "סתם, על כמה שאני אוהב אותך.”
והיא אומרת – "איזה מזל שיש לי אותך. איך נעשיתי כזאת ברת-מזל?”
