שיחת ערש

בדרך הדוויה לחידלון,
נטישת הנפש
לא הייתה משימה
פשוטה

הלל שמך את המוות
בגלימה עטויה בנצח
שאין לו אור

רעדת בתוך החשיכה
כאן הידיעה
תעיר צרצרים
לרגעים ספורים

נהרת חיים גועשים
הפכת סלעים
לחלוקים
נחלקת חלקים
התפוררת פירורים

עכשיו את צורחת פחדים
כנערה מבועתת
והעיניים ארובות
כבשן עשן ופיח
מבעים המרוצצים חרקים
והעיניים מבקשות רגלים
לרמוס בזמנים הקצרים

עכשיו הזמן בעונותיו מקיא
ליחות
מריח פריחות
ומניח קולות
לאנחות

באחרית מפנה
מרתיח עוונותיו
מחטא חדרי הבראה
הקיטור נספג בקיר
הטיח מצהיב בלחות
רטיבות על כל חוסר הרצון
ואי הנוחות

את שוכבת
יפיפייה
הזמן חומד לצון
עוד ימים ספורים
יונחו הפרחים

תשאלי משאלה
לבנים, או סגולים
ממשי או לחים

אמרת אם לא תקומי
מערש הדווי
במוות הזה
ימות איתך היקום
תיקחי אותו רקום
בהזיה של חוט זהב
במוות הזה לחשת
את נחושה
לא להפוך לאשה
כאובה

עודך מאמינה
ורגעייך ספורים
כי המפץ היה
ראש סיכה
וסופו כסופך
קריסה
אין סופית של חלקיקים
הנמחקים
במיליארדי מעגלים
של אורות נדלקים
וכבים
נעים מחזורים
בגלקסיית החיים
זרוקים אקראיים
והגוף חומרים
והחורים השחורים בולעים
יקומים ומשליכים
למעגלים אין סופיים
במוות הזה לא שתקת
אמרת אלוהים משחק
בכדורים במלוא החושים

"מה זה בכלל אנשים"

אמרתי לך נקצר
את תולדות הזמנים
בביאת הבריאה
תחזרי בשנית תהיי נביעה
אולי נביאה או מדענית
תעלי על כתובים
תורות תולדות משאלות
אחרונות לרצונות
לראשית בראשית

שישה ימים נשב אבלים
בשביעי נחדל מכל מלאכה
מארון קודש ועד דרשה

את עוד מפזמת
אינך מבחינה
העפר יתחדש
מגופך אישה.

באחרית דיממת את המוות
במשאלה אחרונה:

"אל תשכח את הנשיקה והלחישה"