הסיפור הראשון בשם העט Mr. Richards

הסיפור הראשון בשם העט Mr. Richards \ Mr. Richards

שמי הספרותי הוא לא נח חן יותר, שכן התבגרתי וגדלתי. למדתי והתנסיתי. אך בכל זאת, אשאר בעילום שם. במידה ובעתיד תראו דברים שלי יוצאים לאור, תדעו את שמי האמיתי. תודה לכם, ואשמח לשמוע ביקורות מפרגנות, כמו גם ביקורות בונות. שמח לחזור. זו הייתה תקופה ארוכה שלא כתבתי. תודה לכם.

"אימא." שקט.

"אימא". הוא קרא שוב.

"אימא, זה לא מצחיק." הוא קם מהכורסא.

"אימא, אני רוצה להגיד לך שזה ממש לא מצחיק אותי שאת לא עונה לי  ..." הוא ניגש לחדר השינה,  ואז פניו נפלו. הוא ראה את אימו שרועה על המיטה, ללא רוח חיים, פיה היה פתוח, ושיערה מפוזר לכל עבר, כאשר גופה מפותל על המיטה. "אימא, אני ... אני לא מאמין ..." אמר אבי וניסה, לשווא, להחיות אותה. הוא ידע שאין סיכוי לכך. הוא התקשר למגן דוד אדום, ואלה לקחו אותה היישר לחדר המתים, לאחר שקבעו את מותה. ואבי, אבי נותר חסר כל.

אבי ואימו, שולה, חיו ביחד לאחר שהתגרשה מאביו בשנות ה- 90. אבי הוא בחור בן 30, מאד יצירתי, רגיש מאד ורגוע. הוא עבד בחברה של משחקי ילדים בתור האורז של המשחקים. הוא לא הרוויח הרבה, אבל אהב את זה, שכן לא היו עבודות אחרות בשוק. מה גם שלא למד מקצוע, למרות היצירתיות שלו. הוא הרגיש שלא יוכל להצליח בזכות עצמו, והוא צריך מישהו שידחוף אותו. מה שלא היה. ולא הייתה אפשרות שיהיה, כי אבי לא חשב על זה, ואם היה חושב, לא היה רוצה. אמו, שולה, הייתה אישה מיוחדת במינה, "ממש אישיות", הרבה ממכריה קראו לה. הקשר בינה לבין אבי היה מאד טוב. הם היו ממש כמו חברים, יותר מאשר אם ובן. ושהיא הלכה, באותו ערב, ללא סיבה, אבי ידע שהוא ינקום את מותה. הוא לא חשב שרצחו אותה, כי לא שמע כלום ולא ראה כלום שמעיד על זה. מה גם שלא היה בלש ולא ידע מה לחשוב. הוא גם לא חשב שהתאבדה, כי זה לא התאים לה. אבל, איך שהיא הייתה על המיטה, בהחלט זה היה נראה שמישהו "עשה לה את זה" וזה מה שהוא התכוון לגלות.

ההלוויה נערכה ב- 14:00 בצהריים למחרת בבית העלמין בעיר. אבי מאד בכה. אביו הגרוש לא היה, ופלא היה שהוא בכלל יודע שקרה משהו. הבנאדם ניתק קשר לפני כמה שנים ולא רצה לשמוע לא מאבי ולא משולה. הייתה לו משפחה חדשה, עם ילדים קטנים ואישה שבתחילה חשב שהיא הרבה יותר טובה משולה, אבל הסתבר שלא. בכל מקרה, הוא לא היה בתמונה. אבי, ושאר חבריו מהילדות שלא כל כך היה בקשר איתם, היו בהלוויה, ועוד שכנים ומכרים בודדים. הייתה הלוויה די מאופקת. היא נגמרה יחסית מהר. אחרי שכולם התפזרו, אבי ניגש אל הקבר הטרי, התכופף מעט, ולחש לאימו משהו. משהו שרק הוא ידע. הוא קם, וידע שזו הפעם האחרונה שהוא רואה את קברה של אימו. כלומר שהוא אפילו לא יבוא לאזכרות, וכמו כן, לא יראה את המצבה. בשבילו זה הספיק. הוא יצא מבית הקברות, נסע טרמפ שקט עם אחד המכרים, שלא דיבר במשך כל הנסיעה. נכנס הביתה, ואז, רק אז ..., הרגיש את המכה.

"אוקיי, אני מבין." אמר אבי בטלפון. "כן, כן, אני מבין."

"טוב, תודה." וניתק. עוד אחד מהשיחות הלא מעודדות של הגורמים המוסמכים שיטפלו בתעלומת מותה של אימו, שולה. המשטרה קבעה שזו התאבדות בגלל הגירושים, ובגלל תנאי מחייה קשים. כנראה שרצו להתנער מתיק לא רציני. ואבי, שפנה לכמה חוקרים פרטיים לא יכול היה לעמוד במחירים שהם דרשו. לא הייתה לו ברירה, אלא לברר לבד, מה קרה לאימו. הוא נסע לעבודה, ושם אמר לבוס. "אני עוזב".

זה מייד לא התייחס, והבין את המצוקה שהוא נמצא בה. ונתן לו את האפשרות. אבי, חסר כל, החל במסע החיפושים לפתור את מה שקרה לאימו. הוא היה חייב את זה לה, ובעיקר לעצמו.  

בתור התחלה, הוא חשב לפנות לחברות של אימו, למכרות שלה, אנשים שעבדה איתם, וכל מי שיכול לשפוך אור על המקרה. הוא נזכר בחברה הכי טובה שלה, סיגל. וכבר היה בדרכו אליה, בעיר הסמוכה.

"אז את אומרת שלא ראית סימנים מוקדמים ?" שאל בסקרנות את המכרה.

"לא, ממש לא. היא הייתה פה שבוע שעבר, ונראתה שמחה מתמיד. אתה חושב שהיא ... שהיא התאבדה ?" שאלה אותו. "אני לא חושב, כי היא לא סימנה לזה, וגם היה נראה שהיה מאבק, אבל אני אומר לך, סיגל. אני הייתי בבית, ולא שמעתי אף אחד נכנס. לא היה אף אחד בבית, ואני ממש חסר אונים. אני ממש לא יודע איך זה קרה, איך לא שמתי לב. היא רגע הלכה ו ..." אבי נשנק, וסיגל חיבקה אותו קלות. "זה בסדר, זה בסדר. בוא אליי."

"אני מציע שאני אלך עכשיו." והיא בתגובה. "אם אתה צריך עזרה, אני פה."

אבי הלך, עצוב ומריר, והמשיך בדרכו. הוא נסע ברכב חזרה הביתה. לבית הקודר, האפל והשומם. ושם, לפתע, בכניסה, ראה את אביו המסתורי, יושב לו ומחכה על הספסל בגינה, בפתח הבית.

"מה אתה עושה פה ?" אמר לו במבט קר אבל מעט חמלה הייתה בקולו. כאילו שמח לראות אותו. "לא יכולת לספר לי מה שקרה ?" אמר עוזי, אביו האובד של אבי. "לספר לך ? סליחה ? אתה שומע את עצמך ?" אבי היה בהלם מעצמו ומאביו. "אתה ברחת, התנתקת. ולא שמענו ממך. יכולת לפחות לשמור איתי על קשר. אבל אתה ..., לא ... , אתה רצית משפחה חדשה. אני ממש, אבל ממש לא מעוניין ל ..." ואז אבי חשב, שבמסגרת התעלומה שלו אולי ...

"עוזי, אתה היית פה שזה קרה ?"

"על מה אתה מדבר ?"

"אתה היית כאן ? בבית ? אתה באת אלינו ?"והתחיל לזהות סימני קמט במצח.

"אתה אומר מה שאני חושב שאתה אומר ? אתה חושב שאני קשור לזה ?"

"לא הגיוני לי, כי אתה בכלל לא בחיים שלנו. אימא לא עשתה לך כלום. אבל שוב, אולי יש דברים ש..., שאני לא יודע. עוזי, אתה ? אתה היית פה ? כן או לא ?"

"לא, אבי. אני לא הייתי כאן, ואני לא רצחתי את אימא שלך, אבי. אני לא רצחתי את שולה. אתה לא חייב להאמין למילה שאני אומר. אבל לעובדה הזו אתה חייב להאמין. הייתי בעל גרוע, אבל בהחלט ובהחלט שאני לא רוצח. בזה אתה יכול להיות בטוח."

"אני יודע, עוזי ..., אני יודע ..."

"אבל בכל זאת, היית רוצה לדעת, נכון ?"

"נכון. המשטרה וכל השאר לא עוזרים לי. הם סגרו את התיק מכל מיני סיבות שלהם. הם לא מפרטים לי, כנראה התאבדות, והבנתי שאני לבד בעסק."

"תשמע, אני אחזור הביתה. אבל אם אדע משהו, אני מבטיח לעדכן אותך."

"למה באת לפה בכלל ?"

"כי רציתי לראות שאתה בסדר. זה הכול. שולה לא מעניינת אותי. רציתי לראות שאתה בסדר אחרי זה. בכל זאת, אתה הבן שלי. וזה אף פעם לא ישתנה."

"תודה על הדאגה, אבל אני מסתדר. יפה שזכרת את הבית."

"גרתי פה 5 שנים. אל תשכח, אחרי שעברנו מהמושב."

"כן, טוב, עוזי, אני עייף, ואני ממש רוצה לנוח. מחר מצפה לי יום ארוך. אני הולך לבדוק עוד קצות חוט, ואני גם מתכוון למצוא עבודה אחרת שכל זה ייגמר. משהו קל יותר, בכל זאת, אני בודד עכשיו. ואני חייב לשנות כיוון בחיים אחרי שכל זה קרה. אתה יכול ..., אתה יכול לתת לי להיכנס הביתה ?"

"כן, ואשמח אם תקרא לי אבא לשם שינוי."

"אל תטרח אפילו." אמר לו אבי, ונכנס הביתה, וטרק את הדלת בלי להביט לאחור.

עוזי הסתובב קצת בגינה, לקח כמה אבנים והלך לדרכו. במקביל השכנה ממול, בחלון מעל ראתה את המתרחש, וחשדה בעוזי, חשדה מאד. היא כיבתה את מנורת הלילה, והלכה לישון.

"בוקר טוב לך, יקירי."אמרה רוזי לאבי שיצא מהבית מאד מוקדם. היא, בשלה, קטפה את הפרחים החדשים שיצאו בגינתה. "היי, רוזי. מה שלומך ?" שאל אבי. "אני בסדר. איך אתה ? איך אתה מסתדר ?" אתה יושב אצלך בבית ? אפשר לבוא לנחם עם בעלי ? ממה שאני מכירה אותך ..." וקטע אותה אבי. "כן, את מכירה אותי טוב. אני לא יושב. בקושי שבת שמרנו, וגם ככה אין לנו הרבה מכרים. אני בעיקר עסוק לגלות מה קרה לה. לאימא שלי."

"אני מבינה. אתה חושב שזה קשור ל ...., מה שמו ? של אביך ...?"

"עוזי."

"כן. אתה חושב שזה קשור אליו ?"

"הוא היה פה אתמול, אבל קשה לי להאמין שהוא קשור לזה. הוא לא אדם רע, הוא פשוט בנאדם שלא יודע לתפקד כאבא ובעל. אני לא מנסה לדמיין איך בכלל המשפחה החדשה שלו. לא, רוזי, לא נראה לי ...". "אתה יודע, היו להם שנות נישואים לא קלות, עוד הרבה לפני שנולדת."

"כן, שמעתי על זה. אבל בכל זאת, אני מכיר אותו מהילדות שלי. קשה לי להאמין שהוא היה עושה את זה. אני לא חושב. באמת שלא."

"אוקיי, שיהיה לך בהצלחה היום במאמצים. ואני מאחלת לך רק טוב. אם אתה צריך משהו, אני פה. בית ממול." "תודה, רוזי, תודה." ואבי המשיך בדרכו. בוקר חדש. יום חדש. יום נוסף ללא אימא.

"תודה, תודה ..." אמר אבי בעליזות וחייכנות לא ברורה שיצא מהמעדנייה בה שולה הייתה קונה כל יום חמישי את הסלטים הקבועים לבית. כך גם בשאר החנויות. "תודה, תודה." אמר וחייך. חיוך מאולץ. "תודה." אף אחד לא ידע כלום. אף אחד לא יכול היה לעזור. אבי החל להרגיש חסר אונים. מה קרה שם, למען השם ? מה קרה באותו ערב גורלי ? מי עשה את זה ? מי ? בשכונה כזו טובה. אבי המשיך והמשיך. והחל להתעייף. הוא הגיע הביתה, בקושי הסתדר עם מפתחות הבית, נכנס, זרק את הנעליים, ואת הבגד העליון, נשכב על הספה. ונרדם.

"כן ?" אמר בקול חלוש.

"מדבר סמל ארביב."

"מי ?" אמר אבי והתעורר קלות.

"סמל ארביב מהמשטרה. רציתי להגיד לך שהתיק נפתח ויש ראיות חדשות."

"אוקיי."

"אני מגיע."

"טוב. תגיע." אמר אבי בבהילות והחל לארגן את הבית.

"אני רוצה לדעת מה אתה עושה בבית." אמר סמל ארביב לאחר שאבי הכניסו בסבר פנים יפות.

"מה הכוונה ?" שאל אבי, ברצינות.

"מה אתה עושה בבית ?" אמר הסמל והרים את קולו.

"אתה צועק עליי ?"

"אתה לא לוקח את התרופות שלך ?"

"איזה תרופות ? על מה אתה ...?" אבי קם בעוד ארביב תופס אותו בזרועו והופך את גופו כך שגבו מופנה אליו. "אתה לא יודע מה עשית. אתה לא יודע." צעק לו ארביב.

"אני לא .... אני לא ...."

"תשתוק." אמר ארביב, והשליך את אבי לרצפה. סטירה נוספת, ובעיטה בצלעות.

"אתה .... מי אתה ? אתה בכלל לא שוטר ..."

"אתה ברחת מהבית חולים, כבר חודש שאתה לא לוקח תרופות. עקבנו אחריך. אתה זה שרצח את אימא שלו. אתה הבעיה העיקרית. אתה לא מודע למעשים שלך. אני סוגר אותך במוסד לעבריינים חולים. אתה לא תצא מזה בקלות, תשתקם, אולי תקבל תנאים טובים בהתאם להתנהגות. אבל אתה לא יכול להיות בציבור. אתה מזיק." אמר וירק לו בפניו.

לאחר כמה שבועות, בהם אבי היה סגור במחלקה הסגורה, מאוזן על ידי תרופות. הוא קיבל ביקור מיוחד. הוא יצא לחצר. ושם ראה את עוזי. הוא התקדם אליו. עוזי התקרב בהתאם. וכשהיה ממש קרוב אליו אמר לו. "אני לא מאמין שחשדת בי." "מצטער." אמר אבי. "זה העונש שלא מאמינים לי." השיב עוזי.  

"למה אתה מתכוון, אבא ? מה זה קשור אליך ...?"

"שתגדל תבין." אמר וירק לרצפה, הביט מעלה ויצא. בחוץ חיכתה לו רוזי. אבי הסתכל עליהם מעבר לגדר. ראה את עוזי נושק לרוזי בלחי, אדם כבול בתא האחורי, כנראה בעלה של רוזי. והם ..., הם נסעו.

אבי לא הבין מה קורה. הוא מסומם מתרופות. אולי הזה את כל זה. הוא הסתכל, שפשף את עיניו והסתכל שוב. כן, הוא ראה אותם.

"סמל ארביב ?"

"כן, שלום."

"תודה לך."

"מי זה ?"

"עוזי."

"זה הסתדר ?"

"כן. הוא שם, כמו ששמת אותו. ואנחנו טסים לפנות בוקר."

"ושולה ?"

"מחכה לנו בטרמינל."

"אתה תסתדר ?"

"אני חושב. בכל מקרה, רק תשגיח עליו."

"הוא לא תחת חסותי יותר. אבל אל תדאג. המקום הזה יאכל אותו חי."

"ושולה ?"

"אמרת לי שהיא מחכה לכם בטרמינל."

"לא הבנת."

"הבנתי."

"מה אם הוא יראה אותה ?"

"הוא לא."

"אתה בטוח ?"

"לא. אבל אני יכול לשער ש ...."

"אה, נכון."

"כן. בדיוק."

אמר סמל ארביב ונישק לשולה נשיקה צרפתית גדולה, הניף אותה על השולחן וביצע בה את זממו.  

© כל הזכויות שמורות