"נו, גם היום אתם נפגשים?", שאלתי בקנאות אובססיבית במעט.
"כן, גם היום", הוא ענה מקפל את גלימתו האפלולית.
"לפחות תעטה על עצמך משהו מודרני, ממלכתי, בכול זאת אתה הולך לפגוש את אלוהים ולא איזה זונה טרחנית בצומת קהילתית", אמרתי בקול סמכותי בעל דרגה נעלה.
"אין חשיבות חיצונית לקדוש ברוך הוא, הפנימיות הנובעת מנפשנו, האור הקדוש הזה, אותו הוא רואה ואותו הוא שופט"
"שמואל, תחסוך ממני את התיאוריות המינימליסטיות שלך, אתה רואה איך כול בני ישראל יוצאים להתפלל, עם מיטב בגדיהם ממיטב המעצבים, תאמין לי שגם אלוהים יעריך בגד מעוצב ממשי מעושן ולא הסמרטוט הזה שאתה שם על עצמך בתחפושת לבן אנוש", אמרתי, והפעם לקולי התגנבה בחשכה נימת נזיפה מזוקקת.
"אני הולך, נתראה בליל כוכבים", ענה שמואל, מתעלם מדברי, ופנה לעבר שלט היציאה הקדמוני.
"על מה אתם הולכים לשוחח הפעם?", שאלתי לפני שרגלו הספיקה לחמוק מבעד לדלת הקש.
"על חטאם של בני ישראל, העונש שהם הולכים לקבל, ומה הם צריכים לעשות בשביל לקבל חנינה"
"עוד הפעם עונש, לא חל על כול החטאים הארורים האלה כבר חוק התיישנות, באלוהים שלאלוהים הזה יש זיכרון של פיל", זעמתי במרירות של פולניה משבט מנחם, "אולי פעם תשאל אותו איזה משהו שימושי, כמה אפשר לשמוע אותו אומר חטאתם לכן תענשו, אפילו המורה של יחזקאל יותר וותרנית ממנו. דרך אגב אומרים שזה בגלל שהיא מתוסכלת מינית, שאף אחד בשבט לא מוכן למשות מים מהבאר שלה אפילו עם דלי מנרוסטה. תשאל אותו את החבר החדש שלך, עם הוא עושה לנו את זה בגלל שהוא מתוסכל מינית, ברוך השם יש לנו פה זונות על ימין ועל שמאל, נעשה לו מחיר טוב".
"תקשיבי, אלוהים מבקש ממני לעשות את זה, מי אני שאתווכח איתו, אני בן אדם והוא אלוהים, את לא מבינה?".
"עכשיו אני הבעיה", עניתי לדבריו החצופים של נביא ישראל, "אני מבינה טוב מאוד אדון הנביא, אני גם מבינה איך רבקה השכנה ממולנו שבעלה הוא סך הכול כהן דרג ד', והיא מקבלת באר פרטית, גינה, ארבע כיווני תורה, ואפילו שמעתי שלקחו את הילדים שלה לסיור בירושלים בחינם. מה אני קיבלתי, אשת הנביא הגדול שכמותי, לי לא מגיע. תגיד לאלוהים שלך שגם אנחנו רוצים סיור לירושלים בחינם ושיוסיף גם את שכם, אותנו לא דופקים, תגיד לו".
"אני אגיד לו, נשבע באלוהים", שמואל הסתכל אלי בכניעה אבסולוטית, בעינו ראיתי ניצוץ סתמי אשר נתן לי את הלגיטימציה ללחוץ עליו עוד עד אשר ייפול ארצה כאפר לרגליי.
"אני רוצה גם שתציג לו שאלה ממני", המשכתי לדבר במהירות כרוכבת על גל באוטוסטראדת ים סוף החצויה לשניים, "אני רוצה שתשאל אותו מה משמעות החיים ולמה אנחנו פה, הגיע הזמן שמשהו ישאל אותו שאלות קשות, נמאס כבר לשמוע מתי יהיה בצורת ומי ימות וכמה ימותו, את זה אפשר לקרוא במודעות האבל, אני רוצה לדעת מה אנחנו עושים פה, בשביל מה אנחנו פה, תשאל אותו על תתבייש, כמו שאתה לא מתבייש להכניס לפה את הפילגש העקומה הזאת שלך".
"איך אוכל לשואל שאלה כזאת את האל הגדול והנורא?", ענה לי אחד האנשים החשובים בתבל, פניו עצובות, עניו עצומות, ואוזניו פקוחות לרווחה מוכנות למתקפה הבאה.
"תשאל אותו!, אם אתה לא רוצה לישון היום ליד האלוהים הגדול שלך על מצע חמשת חומשי תורה תחת כיפת השמיים, תגיד לו שאני רוצה לדעת. ואל תשכח לארגן לנו כמה קומבינות, בשביל מה אתה הנביא של בני ישראל בשביל שתסתובב לי ככה בחוץ כמו איזה שלומפר, אנחנו רוצים שיפורים בתנאים, תגיד לו, אנחנו בני ישראל איתנו לא מתעסקים, לא טוב לו שייבחר איזה דרעק אחר להיות נביא. ואל תשכח בלי יום כיף מסובסד לירושלים ולשכם את לא חוזר לפה, עכשיו לך לאלוהים הנורא שלך, ותשאל אותו למה אני פה".
"גם אני שואל את עצמי בדיוק את אותה השאלה", לחש לעצמו הנביא הכביר של כול ארץ ישראל.
"מה אמרת?", שאלתי מרחיבה את האישונים בכדי שיהיו מוכנים לתקיפה כוללת.
"אני אוהב אותך יקירתי", ענה שמואל יקירי.
"עדיף להיות נזיר, הנביא המצנזר, עדיף להתנצר", חשב לעצמו שמואל ב.
