*מבוסס על סיפור אמיתי וניסיון אישי
"זה הולך להיות הדבר הכי גדול שהוליווד והעולם כולו ראו אי פעם!" ג'סטין אסטייסון, גבר צעיר ושאפתן שזה עתה סיים בהצלחה את לימודי הקולנוע וקיבל תואר "דוקטור לבמאות" (אחרי שמקצוע ההפקה כבר היה שייך לו), דפק על השולחן בהתלהבות ונופף בידיו, למרות שהאיש שאיתו דיבר הלך ברחוב מושלג במרחק אלפי קילומטרים משם, בשיקגו. המזכירה - אחייניתו של אסטייסון שהוא קיבל לעבודה עד שימצא מישהי טובה יותר - נכנסה כדי לראות מה הרעש וראתה את הבוס והדוד שלה צועק לתוך האיי-פון (ולא מרוב התלהבות, פשוט זה גרוע בתור טלפון סלולרי) עם חיוך מרוח על הפנים המטופחות שלו. "לא מעניין אותי כמה זה יעלה, זה יכניס יותר. זה יכניס יותר מטיטאניק, שר הטבעות ועג'מי ביחד!"
החבר שלו, שבעוד שבוע יסיים את התואר השני בראיית חשבון, מלמל משהו על זה שהכנסת "עג'מי" לחישוב הכללי רק תפחית מהסכום. "אבל אם אתה מחשב את אווטאר..."
"אווטאר? מה שהם עשו שם זה רק זבל שאפשר לראות אותו מקרוב מאוד. בערך מה שעושים בבית הלבן." אסטייסון צחק לתוך המכשיר החדש שעלה יותר מהכיסא שלו. הוא קילל את עצמו שוב על שקנה את הדבר החסר-תועלת הזה במדינה הקטנה הזאת, ישראל, רק בגלל ששם הדולר צונח. "זה גרסה מצולמת של שובר הקופות המצוייר הכי טוב שנעשה איי פעם!"
"ג'סטין, אתה לא יכול לצלם את 'מוצאים את נמו', אני לא חושב שהכרישים יסכימו להיות ניצבים."
"לא 'מוצאים את נמו', אידיוט!
לסרט קוראים 'מלך האריות'!
הסרט החזק על מלך החיות!
והשאלה היא, להיות או לא להיות!" אסטייסון הפך למשורר לרגע. "בכל אופן, אני יודע שזה יעלה הון, ולא אכפת לי, רק תברר כמה."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אסטייסון הביט נדהם בפקס שנשלח אליו, שבועיים אחרי אותה שיחת איי-פון מקוטעת. הוא כבר הרים את השפופרת ועמד לחייג להנהלת 'אפל', ולאיים עליהם בתביעה שהמכשיר המזופת שלהם גרם לבלבול בשיחה בינו לבין העוזר שלו (בינו לבין עצמו כבר כינה אותו 'העוזר שלו', אף על פי שלג'יימס, החבר, לא היה מושג על הג'וב המתוכנן לו) והוא עומד להוציא מיליארד וחצי שקלים על הפקת הסרט. הוא עצר את עצמו כשהבין שרק העלויות של המשפט וכל התקשורת סביבו יעלו שני מיליארד, וצנח לכיסא העור שלו.
ביד רועדת הוא חייג לג'יימס. כלומר, לא חייג, שהרי לא היתה חוגה לאיי-פון, אלא 'טִיצ'אֵצ' ' לג'יימס. החבר היתה באמצע הטקס של הענקת התואר. הוא חזר לאסטייסון מיד אחר כך, עם חיוך על הפנים ותעודה ביד, ובשנייה הראשונה לשיחה נעלמו שני אלה. ג'יימס התכופף כדי להרים את התעודה, וניסה להסביר לחברו הטוב מהילדות שהוא לא אשם, הוא בסך הכל מימש את בקשתו.
"אבל מיליארד וחצי דולר?!? איך הגעת לסכום כזה! אם אווטאר היו מכפילים את עלויות ההפקה פי..." אסטייסון ניסה לחשב לרגע בראש, התבלבל, חיפש את המחשבון שלו וכשהבין שהמחשבון נמצא בתוך הדבר שהוא מחזיק עכשיו קרוב לאוזן הוא התייאש ועשה הפסקה בשיחה כדי לחשב את זה על דף. "פי שש הם לא היו מגיעים לתקציב הזה! שלא לדבר על מלך האריות המקורי!"
"הסצנה של מנוסת העדר עולה לבדה מילארד ושלוש מיליון, במחיר הכי זול שבדקתי אצל מאלפי תאואים." מלמל ג'יימס. "אתה מבין, להביא עדר שלם לסט ולגרום להם לדהור בצורה כזאת... זה חייב לוגיסטיקה מטורפת."
"אני לא יכול לקחת סיכון כזה..." אמר אסטייסון."אתה יכול לחשוב על אפשרויות חלופיות? לדוגמה, שנצלם משהו אותנטי במקום ונכניס שינויים בעריכה?"
ג'יימס הבטיח לבדוק את העניין עם מומחים, כיבה את המכשיר – נוקיה 3100 מצוין וזול שהחזיק מעמד אצלו כבר שבע שנים – וניגש לחבק את בני משפחתו שחיכו לו בצד עד שיסיים את השיחה החשובה עם הבוס שלו לעתיד. (הוא רצה להתקבל להיות שותף בכיר בעסקי הסרטים של ג'סטין, למרות שלאסטייסון לא היה מושג על הג'וב המתוכנן.)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי יומיים עסוקים במיוחד, שבהם התרוצץ אסטייסון מעוזר צלם אחד וראיון עבודה למזכירה, ומשם לשיעור ב'תכנון נכון של התסריט והצגתו למצלמה' מאת סטיבן ספילברג, ואז לאודישן של שחקן אנונימי שקיווה לעשות את הפריצה הגדולה... ג'סטין קיבל טלפו-סליחה, איי-פון, מאדם בשם "פרופסור ירחמיאל קטולבסקי", שהציג את עצמו בתור מומחה מישראל ל'תכנון נכון של ההפקה והצגתה לצופים'.
אסטייסון היה בטוח שהאיי-פוד שיבש את הקליטה שלו ולכן הוא לא שמע טוב את שמו של הפרופסור. החרי שהתעלם מהבעיה וניסה להמשיך כאילו לא קרה כלום, הוא ניסה להיזכר מאיפה שם המדינה מוכר לו, וכשנזכר שבישראל הוא קנה את המעביד שלו, הוא רק שנא את שניהם - את המכשיר ואת הפרופסור - עוד יותר. הוא ניסה להירגע ולהקשיב לפרופסור קטולבסקי שדיבר על צילום סצנה חלופית לעדר הדוהר.
"אני גר בישוב קטן בדרום המדינה, (שם היישוב צונזר ע"י המערכת) ובישוב הזה פועלת פנימייה המכונה 'ישיבה תיכונית'. זהו מוסד לנערים בעיתיים במיוחד, והדבר מתבטא באפשרות שיש לאל ידי להציע:
"הצעתי היא לצלם את הסצנה החלופית בכניסה לחדר האוכל של הפנימייה, בעת התחלת הארוחות. המראה בכניסה לחדר האוכל, אני מבטיח לך, עולה באותנטיות שלו על הסט המצויר. הם דוהרים כאילו צבועים אמיתיים רודפים אחריהם."
אסטייסון הבטיח לשקול את העניין, ובאותה נשימה סימן למזכירתו החדשה – האחיינית השנייה שלו – לקבוע לו טיסה למדינה קטנה ונידחת במזרח התיכון.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
סוף דבר: אסטייסון הגיע לישיבה התיכונית, צילם את הדהירה לחדר האוכל ולאחר עריכה, הציג את הסצנה כעדר דוהר בעמק. נערי הפנימייה ראו את הסרט, ולאחר שזיהו תאו אחד בתור שישיסט ונדל ידוע, למדו את הלקח ונכנסו לאט לאט לחדר האוכל, אולי עוד איזה במאי מפגר מצלם אותם. אחרי כחצי שנה, הם חזרו לרוץ לכיוון האוכל – לא שהדבר שהיה במגשים היה ראוי להיקרא אוכל, אבל למי אכפת.
