פנים קשישות. קמטים שלא מביישים את הזִקנה. קמטי אושר שנמתחו על פניו לאורך חמישים ואחת שנות יחד בשותפות מלאה של אהבה בלתי מתפשרת עם רעייתו – אהבת חייו, אם שלושת ילדיו. פנים, שאין צורך לקלוף את הגוון השחום שלהן, על מנת להבחין בצניעות הנאצלת הפורצת מהן.
שבע בבוקר, כמו שעון מעורר הוא מעיר אותי בקולו המברך לבוקר טוב את מתחריו בחנויות התבלינים והקטניות. אני מתיישב על המיטה ושולח מבטי המחויך מחלון חדר השינה שלי, המשקיף בדיוק רב אל המדרכה, בה הוא פוסע שפוף גו וכאוב גוף. נושא ביד אחת את צרור המפתחות ובשנייה את שקית האוכל, שהכינה לו אישתו ובידיים האלה, מניף הוא את תריס הפח הכבד ומגלה את מרכולתו לעוברים ושבים בפינת לווינסקי.
מזה כמה שנים שאני נמשך לחנות הזו, שבפִתחה עומדים שוקקים שקים של גרעינים במבחר זנים ומיני שעועית יבשה בשלל גדלים. עליהם מונח קרטון של שלושה סוגי ספגטי במבצע ובחציו השני שלושה בקבוקי שמן, כמו חלק בלתי נפרד מהכנת התבשיל. ליד המתקן המאכלס את הפיצוחים, המאובזר גם הוא בקִדמת החנות, אך בחלק השני שלה, ניצב שק של גרגרי חומוס, שבינו, לבין שאר השקים, נמצא המעבר הצר, האמור כנראה לשמש כמקדם הגנה מפני חודרים בלתי רצויים, כדוגמת המכורים המצויים בשפע בשכונה. הפתח הצר, המוביל את אדון שלמה אל כוך ממלכתו, העמוס מדפי פח ריקים ומקופלי בטן, המעידים על פעילות מסחרית ענפה של עבר, שמפאת הגיל ותרגיל הבריאות, אינו יכול למלאם בכל טוב הססגוניות.
קופה רושמת עתיקת זמנים מוטלת על דלפק עץ, לקדושת מס הכנסה. המחשבון המונח לצד הקופה עדיין ארוז בניילון עוד מיום הגעתו לחנות, כמתנה מחברה לשיווק סיגריות. את החשבון, עושה אדון שלמה בשיטה הידנית, שהיא השיטה הידענית. עט ופיסות ניר צרות צרורות בגומיה. כתיבתו אינה מלאה. הוא לא מתייחס לאפסים. רק לספרות בעלי משמעות. כלומר, 1.80 ₪ הוא כותב 18 ויודע להציב את האחדות והעשרות בדיוק במקום הנכון. את הסכום הכולל הוא מדפיס בקופה הרושמת, המגלגלת את ניר ההדפסה בספרות קטנות, אך ברעש חורק.
אדון שלמה. בן 77. אדם משכמו והרבה מאוד למעלה ומשכמתו למטה שתי כתפיים לו, בעלות עצמות שבורות, המתפתלות בתופת הכאב ומונעות ממנו תנועות בסיסיות וביסורים הנלווים, איננו פוצה ואפילו לא תו אחד של תלונה ורק קמטי פניו מביעים בלחישה את תחושת הסבל.
שלמה זריף. כן, האבא של השופט הבינלאומי, שמעצם היותו אדם שאיננו רודף כבוד, הוא מסתיר עובדה זו ומשקיע את מרצו במכירת קטניותיו ומיני פירות יבשיו וכמו זיכרונות, סדורים על מדף כמה מקופסאות שימוריו, המונחים בגובה יכולתו להניף יד. "למכור ולפרנס את משפחתי בכבוד הראוי לה", אמר לי לא פעם.
את הסיגריות שלי אני קונה רק אצלו. וקפה שחור. וסוכרזית. וקמח גם. קמח, ממנו צומחת החוכמה. סיגריות במחיר של שקל אחד פחות מכל שאר החנויות, אשר בעליהן התרעמו עליו בשל כך, אך הוא לא נשבר ולא נכנע לאיומים המילוליים והפיזיים על גופו. "אני מסתפק ברווח הזה", לחש את הסברו בקולו המצטנע.
קשר של אהבת אב לבן ובן לאב מתפתח בין אדון שלמה לביני. שיחות על ימים עברו ועל אלה שעוד יבואו. על קשיים של בריאות ועל הישרדות. על אישתו החולה ועל אחותי שנרצחה. על כאב ומשברים ועל שמחות גדולות כקטנות. את מסע קניותיי אני מסיים אצלו, רק כדי לגמוע מחוכמתו ולקבל את עצותיו, כבעל הקמטים עתירי ניסיון החיים כהִלכת פשטותם.
בבקרים, בהם מצאתי את התריס האפל מכסה את פני החנות פנימה, לבי נתכווץ מגודש החששות לשלמה ולשלום אישתו, אותה ראיתי לא אחת יושבת בחנות ליד הקופה, כאשר בעלה מפנק אותה בשתיה חמה ושניהם אוכלים יחדיו את ארוחת הבוקר, אשר טרחה להכין לו עם שחר. הדאגה צפה למרות שמיד נזכרתי, שהוא הודיע לי אמש על ההיעדרות הצפויה. דאג שלא אשאר בלי ניחוחות העשן, חרף ניסיונותיו התדירות להתנצל שהוא מוכר לי סיגריות, "אך אתה הקונה ואני חייב לשרת אותך", אומר הוא בכאב, על שלא מצליח לשכנע אותי להפסיק לעשן.
שלא כמו שאר מתחריו, מצניע אדון שלמה את מרכולתו אל אפילת החנות כבר בשעה ארבע אחר הצהרים, בעוד האחרים הודפים את היום עד לשעות הערב המאוחרות. "אני רוצה להיות עם אישתי. לאכול איתה. לשתות איתה את התה של לקראת ערב ולחבק אותה. לנשק אותה. להודות לה על שהיא אישתי ואיתי", מתנצל הוא בפני ומוסיף: "האהבה שלי אליה ושלה אלי עצומה. היא אהבת נעורי, האהבה היחידה שידעתי בחיי", אומר ודמעות חונקות את גרונו.
"כעת היא חולה מאוד", השיב לשאלתי לפשר הדמעות. "יש לה מטפלת, אבל זה לא כמו שאני נמצא איתה. קשה לה אפילו לשכב. היא יושבת על המיטה וזועקת מכאבים. לאכול היא כבר לא יכולה ואני יושב לידה, מנסה להגיש אל פיה כף של פירה ובשבילי היא מנסה. יודעת שאני אוהב אותה ודואג לה. יודעת שאינני יכול בלעדיה ושאני מעדיף למות לפניה. תאר לך", הוא מוסיף ודומע, "אנחנו לא אוכלים אבטיח בגלל הסכרת ויוסי השכן מהקונדיטוריה הביא לי בצלחת ארבע חתיכות. אכלתי שתיים ושתיים הבאתי לה. האכלתי אותה. היא כל כך התענגה על הטעם שמזמן לא בא אל פיה. וזה היה הטעם האחרון שטעמה", אמר ברעידת גוף מצמררת.
אמר ובכה. ודמעותיי שלי לא בוששו לזלוג ממחסן עיניי. אדון שלמה, האיש הזה, העומס על כתפיו השבורות מסה של חיים מלאי אהבה ורוך, נשבר כעת אל מולי ושברונו מחטיף לי את סטירת חיי, על שאינני יודע איך לנחמו ברגעים האלה, המתרסקים של חייו. של חיי אישתו.
שבע בבוקר. הקול המעורר שלי לא ברך את מתחריו לבוקר טוב. הבטתי בשעון הקיר בחדרי, שמונה ארבעים וחמש. שטפתי פנים ומבלי לצחצח שיניים ירדתי אל החנות. התריס הישן קיבל את פני בסבר של גוון שחור. "היא ממש נגמרה לי בידיים", יספר לי אחר כך בבכיה שאין לה סוף, "ליטפתי אותה, חיבקתי אותה, נישקתי אותה", מתייפח הוא בקול המחפש את צִדקת הישארותו בחיים אחריה וממשיך בשטף הבכייה: "אך אהבתנו המיוחדת ודאגתה הרבה לי, הצליחו לאפשר לרופאים להצילה".
במהלך השבוע בו שהתה בבית החולים החריפה מחלתה של גברת זריף. החולשה גברה על יכולותיה להכיל וגם אדון שלמה אושפז וכל תחינותיו ספוגי הדמע והכאב לא אפשרו לאשפזו באותה המחלקה בה שוכבת אישתו אהובתו. "למה? למה לא נתנו לי להיפרד ממנה כמו שצריך, למה?" הוא שואל ואין בידי לספק לו את התשובה, אשר הרופאים לא הצליחו לספק לו.
יום שישי אחת עשרה בבוקר. אני יוצא לקניות השבת שלי ומסיים אותן בחנות של אדון שלמה. "זריף מנרוק..." "ההלוויה תצא בשעה אחת עשרה בבוקר..." יושבים "שבעה" בבית המנוחה..." בישרה לי מודעת האבל. ליבי התנפץ ברגע זה מדאגה לאדון שלמה. עמדתי שם זמן ארוך, זמן נטול זמן, מתבוסס בכאבו שלו.
ניחמתי אותו. מילותיי התנפצו על קיר ליבו הממאן לקבל את הסתלקותה ממנו. יום ראשון, שבועיים אחרי מותה הוא פתח את החנות. אדם שבור שמנסה להעביר את יומו נגלה למולי. חלש ושבור. בשעה שתיים בצהרים הסירנות קרעו את מעטה ליבי. 'אדון שלמה...?' הרהרתי במחשבותיי ורצתי אל המרפסת.
האמבולנס חנה מול החנות שלו. המתנתי. הפחד תקף אותי ובתוכי ידעתי שאסור לי לאבד אותו. המתנתי. קיוויתי לראות מישהו אחר מובל אל פתחו האחורי של האמבולנס. השיער המכסיף וגוון עור הפנים סייעו לעיניי לזהותו. אדון שלמה ממוטט רגשית ופיזית, לבוש בגופיה בלבד בפלג גופו העליון, התמוטט בחנות והובהל לבית החולים.
חודש שלם דמותו ליוותה את עיניי. דאגַתי לא ידעה שובע, עד אשר פתח שוב את החנות. חשתי שהחיים שלו מעניקים לי שלווה והייתי זקוק לשיחות המרגוע איתו, שהפכו באחת לשיחות מסוג של כאב הפרדה מאשתו. מאחותי. השתלבתי בכאב הזה שלו. הנחתי לעיניו להנחית את דמעותיהן, כשדמעותיי שלי מלוות אותן בקשב ובסבלנות עמוקה, כנראה מכיוון ששנינו שרויים במצב של אבל וכאב, כאשר מבחינתי, כאבו שלו שונה. חמישים ואחת שנות יחד, של שותפות, אהבה ונישואים, אינם דומים לכאב שלי על אחותי.
יום שישי אחת עשרה בבוקר.
בכל יום שישי באחת עשרה בבוקר, קופא אדון שלמה על מקומו ועיניו זולגות. שישי אחת עשרה בבוקר, מועד ההלוויה, המועד בו גם הוא היה מאושפז והרופאים אסרו עליו להשתתף בה. להיפרד מאשתו אחרי חמישים ואחת שנים של יחד. "הוא לא יעמוד בזה", הפצירו הם בבניו ובכלותיו, אשר אחת מהן נאלצה לבשר לו על מות רעייתו, אשר נפטרה במחלקה הסמוכה למחלקה בה הוא שכב.
"לא נתנו לי להיפרד ממנה", מתייפח הוא כל יום שישי באחת עשרה בבוקר. "היא שכבה שם מתה ולא ידעתי", מוחה הוא דמעה אחת ושתיים אחרות פורצות בכאב. "אני מרגיש מיותר", זועק הצער מגרונו, "למרות שהבנים, הכלות והנכדים לא עוזבים אותי. כל חיי נתתי להם וכעת, קשה לי לקבל את זה שהם מביאים לי אוכל. אני יודע שהם עושים זאת באהבה רבה, אבל קשה לי. למה לא מתתי לפניה?" אומר וגופו רועד בקצב בכייתו.
כל יום שישי באחת עשרה בבוקר, אני נמצא עם אדון שלמה ומחפש מילים של נחמה לשלוח אל ליבו המתקשה לקבלן ורק הדמעות המצטברות בידיים, שנמחו מעיניו, מתנחמות בדמעות שמחיתי מעיני שלי, כאשר ידו אוחזת בכף ידי. אדון שלמה ואני מְבַכִּים אובדנים.
פניו קשישות. קמטים שמביעים את הזִקנה שהתפרצה באחת. קמטי האושר נמחו ובמקומן השתרכו קמטי צער. חמישים ואחת שנות יחד בשותפות מלאה של אהבה בלתי מתפשרת עם רעייתו – אהבת חייו, נגדעו במחי יד. פנים, שאין צורך לקלוף את הגוון השחום שלהן, על מנת להבחין בכאב המטביע בהן את חותמו.
