הליל הפליג אל שעת חצות כאשר חיים האלונקאי יצא מהמחלקה הפנימית בדרך המובילה למכון הפתולוגי מסיע אלונקה צווחנית שעליה גופת נפטר. היה זה מסע שיגרתי של חיים אחד מיני רבים בעיסוקו כאלונקאי.
הוא הדף את האלונקה קדימה תוך כדי רטינה של חוסר שביעות רצון. הוא התנהל לאיטו במורד הכביש מתאמץ להשתלט על האלונקה הסרבנית שסטתה מידי פעם לצדדים. יעל אחות מתלמדת צעירה צעדה לצידו פניה היו שלוות אך כולה הייתה דרוכה לבאות. חיים שהיה ידוע בהתנהגותו הגסה, היה אימתן של התלמידות הצעירות אשר ליווהו לעיתים ל"מקרר" שבמכון , על מנת להכניס להסגר גופתו של נפטר. באירועים כאלה היה מקבל משנה מרץ וחיות כשהיה מתכנן את שיטות ההפחדה והעוקצנות משאת נפשו.
בכל פעם שאחות מתלמדת הייתה מצטרפת למסע האלונקות שלו, היה מאריך את הדרך ומספר בקול שקט ומפחיד על מקרים בהם היה המת מתעורר לפתע, אוחז בבת הלוויה הצועדת בסמוך לאלונקה, ומושך אותה אליו בחוזקה בסרבו להינתק. בעודו מתאר את מעלליו של הנפטר היה מושך בסדין ומגלה את פניו העטופות ביריעה לבנה, או הודף את ידיו בהסתר כלפי מעלה. הידיים המתרוממות מעל האלונקה היו סוחטת זעקת אימה מפי הצעירה, שפניה מוריקות וקיבתה מתכווצת כשהיא פולטת את תוכן ארוחת הערב.
בסמוך למכון מצאה לה תנשמת מקום קינון. במקרים רבים בעת שהיו עוברים בסמוך למבנה המכון המבודד הייתה מופרת דממת הלילה בקולות אנחה מוזרים שבקעו מסבך העצים, בעת בה הייתה התנשמת מתנפחת ומתנשפת.
אפיזודה זו הייתה אהובה במיוחד על חיים. כשהייה עובר בסמוך לעצים היה מתעכב בתואנה כלשהיא עד שנשמעו נשיפותיה של התנשמת. ברגע זה החלו עיניו הקטנות והעכבריות להתרוצץ, מחפשות מעידות וסימני פחד בבת לווייתו, אז היה מקים קול זעקה, ובבעתה היה אומר לקורבנו, שנשמתו של הנפטר תלויה על העץ ומבקשת לחזור ולהתאחד עם המת . קול הנשיפות והאנחות היו נותנות תוקף לקריאתו של חיים, וגרמו לבת הלוויה המסכנה לפתוח בצווחות, ולפעמים להתעלף מרוב פחד, בעוד הוא היה מזנק בשמחה וצחוק פרוע תוך פליטת אמירות מלגלות וסרקסטיות... מעלליו אלה של חיים היו שם דבר בבית החולים, ומבחינתו היה זה סם מעורר שנתן טעם לשגרת חייו הממורמרים.
*****
הלילה היה סתווי וחשוך. קרוב לשעת חצות נפטר אחד החולים במחלקה פנימית ג' מסיבוכי דלקת הריאות. יעל, אשר הוצבה למשמרת הלילה, נתבקשה לטפל בנפטר לעטוף אותו. ולסייע לאלונקאי להעבירו לחדר הקירור שבמכון הפתולוגי.
יעל תלמידה חמודת מראה, ביצעה את המוטל עליה ביעילות. עטפה את הנפטר כפי שנדרש והזעיקה את האלונקאי על מנת שיעבירו למכון. למשימה התייצב כמצופה חיים הגוץ, כשעל פניו הבעת חמיצות האופיינית לו.
"מדוע יוצא לי כמעט בכל משמרת לילה להוביל נפטר לפתולוגיה?" מלמל לעצמו, בהדגישו את הקיפוח בעיסוקו. "משום מה, כולם מתים אך ורק במשמרת שלי", לחש בקול לעברה של יעל. נימת קולו שהביעה חוסר שביעות רצון מתובלת בהתמרמרות הכריזו בקול כי הלילה ינסה חיים לממש שוב את אחד ממעלליו המוכרים.
למרות היותה עדיין תלמידה, צברה יעל ניסיון מעשי רב בעבודת הסיעוד, היא הייתה שנונה , ויידעה לשלוט בפחדיה. מתוך התבוננות בהתנהגותו של חיים צפתה את הבאות, והחליטה להיענות לאתגריו ולהשתתף במשחק, כשהיא תמהה לדעת עד להיכן יגיע.
כשסיימו להעביר את הנפטר לאלונקת המסע, כיסתה יעל את הגווייה בסדין, והידקה אותו בצדדיו, חיים משך את חלוקו מנסה לכסות את כרסו המתפרצת שנחה בעיקשות על חגורת מכנסיו..
" צריך לכסות גם בשמיכה," אמר בגיחוך.
" בשביל מה?" שאלה יעל בתמימות מעושה.
"כדי שיהיה לו חם ולא יצטנן בחוץ," ענה חיים בהתפרצות צחוק לנוכח ההלצה שנדמה היה לו כי היא שנונה ומתוחכמת, יעל גיחכה לעצמה, הנה הוא מתחיל', חשבה לעצמה.
שמים חשוכים נעדרי כוכבים קיבלו את פניהם כשיצאו אל הדרך המובילה אל המכון המבודד, פנסי
רחוב בודדים האירו את הדרך באור חיוור, קרחתו המיוזעת של חיים הבהיקה לאורן. רוח חרישית נשבה והניעה את העצים ברשרוש חרישי כשהם מטילים צללים כבדים על פני האדמה. חיים הדף את העגלה הטעונה. בעוד זמן מה יטמינה בארון המגירות הקר יחד עם עוד מספר שכנים הישנים את
שנתם הקפואה.
גלגל הגומי הקדמי של באלונקה החל לרעוד ולהסתחרר, משמיע צווחה צורמנית וגרם לאלונקה לסטות ימינה ושמאלה. גופת הנפטר היטלטלה לצדדים, וחיים היה חייב להשקיע מאמץ על מנת לייצבה. הדבר העלה את רוגזו והבעירה את תחושת אי שביעות הרצון,
"שכב בשקט," הפטיר אל הגופה, "אחרת תעוף מהאלונקה ולי אין כוח להרים אותך,". הוא ייצב לבסוף את האלונקה והמשיך במסעו מתעלם מיעל שצעדה בסמוך אליו.
"אני את הקו הזה לא עושה עוד פעם אני אלונקאי ולא חברה קדישא, נמאס עלי כל הסיפור הזה." מלמל בקול כמבטיח לעצמו שלא יעסוק בכך, "שייקחו את האלונקאים הצעירים, אני כבר זקן מדי למסעות כאלה,"
בעיקול הדרך כאשר סטה עם אלונקתו, נשמע מכיוונו של הנפטר קולות של גזים משתחררים, הוא פנה אל יעל בגסות ובמילים בוטות " תראי, תראי הוא צריך לחרבן," אמר והצטחק, אחר כך פנה אל העגלה, "הי אתה תפסיק עם זה, זה ממש לא מנומס להפליץ בחברה, מעניין מה אכלת לארוחת ערב," הגויה התנדנדה לצדדים, ואז זעק חיים משווה לקולו גוון היסטרי,
"הביטי הוא רוצה לקום, הנה הוא קם, אימא הצילי המת מתרומם," הוא הביט ביעל ממתין לצווחת מפוחדת, אבל היא נשארה אדישה לזעקותיו.
"חיים מספיק עם זה", ירתה אליו בקול תקיף " הירגע, איתי זה לא ילך, אני מורגלת לזה," חייכה לעברו.
"ניסתי, חבל זה לא הצליח,אולי פעם אחרת " השיב לה כאומר שעדיין לא סיים, ואת שלו ישיג לבסוף . יעל חייכה לעצמה ולחשה " צועק מי שצועק אחרון."
כשהגיעו למכון האט חיים בהליכתו ממתין לקריאת התנשמת ונשיפתה, אך זו בוששה לבוא, הוא עצר והחל מסדר את מצב הגופה, מונע כביכול את גלישתה מעל האלונקה. הוא השתהה ככל שניתן אך מאום לא קרה. לבסוף הבין שהלצתו המתוכננת לא תצא לפועל, משך את האלונקה והלך אל המכון.
אור רפה של מנורה הקבועה מעל הדלת האיר את הסביבה הקרובה. שקט שרר סביב, בדומה לשקט הדומם השורר בעין הסערה. חיים הרגיש בחושיו שמשהו עומד להתרחש, מפגש בלתי מובן עם הבלתי ידוע. הוא נדרך כולו, אבל לא ידע להעריך בוודאות מה עומד לקרות. הוא פנה ליעל ושאל " האם את מרגישה משהו, כי אני מרגיש משהו באוויר. משהו מפחיד,"
"חיים אתה שוב מתחיל עם המשחקים שלך?" ירתה אליו יעל בקול רגוע מלא בטחון.
"לא באמת שלא, אני מרגיש במשהו, שעומד להתרחש..." בעודו מדבר שלף את צרור המפתחות ופתח את דלת חדר הקירור. הדלת סבה על ציריה חורקת קמעה ונפתחה לרווחה. צרור המפתחות נשאר נעוץ בחור מנעול. הוא שלח את ידו והפעיל את מפסק התאורה של החדר שהיה קבוע מחוץ למבנה מימין לדלת. אור ניאון חיוור הציף את החדר משווה לו מראה קר ומנוכר. המגרות הבריקו בצבעם המתכתי, יוצרים מראה של ספינת חלל חייזרית. הוא הדף את האלונקה אל החדר. שלף את אחת ממגרות האחסון והצמיד את האלונקה. יעל עמדה לידו וסייעה לו להעביר את הגופה מהאלונקה אל המגירה. שסיימו החל חיים להדוף את המגרה ולסוגרה.
ברגע זה סבה יעל לאחור ובמהירות יצאה מהחדר. היא מיהרה אל הדלת ונעלה אותה, הוציאה את צרור המפתחות מחור המנעול, כיבתה את האור והתרחקה במהירות. מהמקום.
חיים נשאר לכוד בחדר, אפלה שררה סביב, למעט קרן אור זעירה שחדרה מבעד לצוהר שהיה קבוע ליד התקרה. הוא נמלא בפחד מסתורי, ונע אל עבר הדלת. משהו משך בו בחוזקה, הירכית הלבנה אותה לבש נתפסה בזיז שהיה קבוע במגרה. הוא לא שם ליבו לכך ומשום מה נדמה היה לו שהנפטר מושך אותה אליו. הוא החל לצעוק במלוא ריאותיו
"הצילו, הצילו, יהודים רחמו עלי, הצילו... יעל פתחי את הדלת, בבקשה ... בבקשה.." אחר כך השתתק והקשיב לנעשה בחוץ, אך דממה מעיקה שררה ושום קול של פתיחת דלת לא נשמעה. חיים נמלא חרדה שהלכה וגברה,האם הוא יבלה את הלילה בתוך המקרר... בחברת הקפואים... הוא ניסה להתקדם לעבר הדלת אך משהו אחז בו משך אותו לאחור, הפחד גבר הוא צעק בקול הולך וגובר, אך אף אחד לא שמע את זעקותיו...
יעל פסעה בצעד מהיר לעבר המחלקה, בדרך חלפה על פני חדר המיון, שם נמצא בדרך כלל אלונקאי נוסף, ואכן היא פגשה את יענקל'ה הגדול שישב ולגם תה.
"יעקב," קראה לעברו, "לך תוציא את חיים הנחש הגמדי, מחדר הקירור אם הוא עדיין לא מת," ובאומרה זרקה אליו את צרור המפתחות.
"יעל מה קרה... מדוע הוא בחדר המתים... החיים הזה?" גמגם יעקב בקול גדוש התרגשות, תוך שהוא מכווץ את גבות עיניו בשאלה.
"הגיע הזמן שמישהו ילמד אותו לקח אחת ולתמיד." ענתה יעל והתרחקה מהחדר.
יעקב שהיה ידיד קרוב של חיים, למרות שלא תמיד אהב את טרוניותיו ומעלליו, מיהר אל חדר הקירור של המכון . כשהתקרב אל הדלת שמע קולות בכי ומלמולים מתוך החדר " עזרו לי... הצילו אותי הוא מחזיק בי הפגר הזה.... בבקשה הוציאו אותי מפה..."
יעקב הדליק את האור ופתח את הדלת, חיים נורה החוצה מתוך החדר כגוש קטשופ הפורץ מתוך שפופרת לחיצה. הוא רץ מספר צעדים, נעצר והשתטח על האדמה מחבק ומנשק וממלמל דברי תודה לבורא עולם.
התנשמת שעל העץ נדרכה לשמע הרעשים, והוציאה את ראשה הלבן מבעד לענפים משווים לדמותה מראה של רוח רפאים. למחזה האימה נוספו קולות התנשפות ואנחות.
חיים הביט מעלה וראה רוח רפאים מגיחה מבעד לענפי העץ. פחדיו שוב געשו, והוא החל צורח במלוא גרונו " לכי מכאן רוח רעה, אני לא הולך איתך, נשמה ארורה עופי מכאן.."
התנשמת הגבירה את קולה אשר יצא כקול אנחה מיוסר. חיים החוויר, אגלי זיעה הציפו את פניו הוא זעק בקול מפוחד "לא... לא... אני מכאן לא הולך נשמה ארורה" הוא פשט את ידיו והשתתק וחיוורון מוות הציף את פניו.
מאז אותו לילה, סיגל לעצמו חיים מנהג להציץ לאחורי גוו לאחר כל פסיעה שלישית. תופעה זו קיבלה משנה תוקף כאשר היה מגיע בלילות אפלוליים לקרבת חורש העצים ובהישמע קול אנחת התנשמת מבעד לענפים היה מנתר לאחור על מנת לוודא שיעל איננה מגיחה אליו מאחור להדפו אל המקרר. 
