מחול הארורים

הוא צפה בה.

רצה בשדות הצחיחים,

 לתוך הקטקומבות

סוכני הריק אחריה.

נערה חיוורת בשכמייה אדומה.

האפר נמרח בדמעותיה כאיפור,

ובשערה נצצו שברי מראות.

הוא צפה בה.

חורטת שירה על גופה,

מסתגרת בחדרה בינות שלדים.

הוא הריח את דמה כמו זאב,

וחלם אותה קרה בין רגליו.

הוא חשק בה.

היא הייתה בעיניו רק טיפה מלוחה בגשם האנושי,

והרימות שהטילו בה הצללים הלכו ועיכלו.

אבל בכל זאת היה עוקב אחריה,

אוסף את רסיסי המראה שנשרו.

זאב במסווה של צייד

פרס סביבה את כנפיו השחורות.

הוא ישב לצידה בסעודות צללים

ואכל את העור המתקלף שעל שפתיה.

כי טוב לארורים לירקוד בשתיים.

הוא עמד שם

וצפה בה.