כשנדמה שאין שמיים

והגשם לא מפסיק לזלוג לי מבעד לעיניים.

אני לא מצליחה לראות,לא מפסיקה לטעות...

קצת יותר מידי חוסר הבנות.

אני לא זוכרת איך היינו,

ולמה דווקא כשאני הולכת אתה נזכר לחבק?

ואני לא בטוחה איפה טעינו,

אבל אולי באמת הגיע הזמן להתנתק.

אני חושבת שאחזור לקרוא ספרים,

ואתה בטח תחזור לעשן.

בטח נגיד שזה לא כל-כך נורא,

כי אני נשארת איתי ולך נשאר אותך.

תשאף איזו שאכטה לכבודי,

ואני אבכה על שלא עצרת בעדי...

ללכת.

ועכשיו כשנדמה שאין שמיים,

ונשארנו עם כתמים שלא נצליח להסיר במים...

הגיעה ההזדמנות האחרונה להסתכל שוב בעיניים,

ולהתרחק.

לקחת עוד שאכטה מהסיגריה,

ולהתחמק.

להיזכר בסיפור הראשון שהמצאתי,

ולהתפרק.