היום בו נפלו הפירמידות על ראשי
אחד המושגים השגורים בפי חניכי "מקווה" נקרא 'גיוס' שבתרגום חופשי מה שבעצם רצו להגיד לך, זה שאתה נשאר לעבוד כשכולם נוסעים הביתה.
תורנות משק חי, קוראים לזה, ולכן כל החגים הארוכים היו חניכים, הן מהמדור הדתי והן מהמדור הכללי, מתחלקים ביניהם מי יישאר ומתי, ואני, נפל בחלקי להישאר את חג הפסח ב"מקווה".
מאביגיל נפרדתי ליד תחנת האוטובוס בנשיקה וחיבוק עם תחושה של בן חורין בע"מ.
הסיבה לכך הייתה שבתקופה ההיא כבר חשתי מעט מחנק מן המערכת הזוגית שהתקיימה בינינו.
גם בני חש בזאת כשפגש בי לאחר ששבתי לפנימייה.
"היא נסעה?!" שאל כולו חיוכים.
"אני לא מבין למה אתה מבסוט כל כך "אמרתי "זו היא שנסעה לא אני!"
החיוך מפניו של בני לא נמחק כאילו קרא אותי.
"עזוב" אמר לבסוף "בוא נלך לעזור לשוש להכין את הליל סדר, היא ביקשה ממני להגיד לך שגם אתה תבוא!"
הלכנו לעזור בהכנת השולחן לליל הסדר ובחמש בערב, משנשלמו ההכנות, חזרנו לחדרים להתכונן לאירוע.
התקלחנו והתבשמנו ולבשנו את מיטב מחלצותינו, והתאמנו במציאת האפיקומן.
בשבע בערב נקבצו ובאו אל שולחן הסדר כ 20 חבר'ה שגויסו כמונו לעבודה בחג, לקריאת ההגדה של פסח.
נערה צעירה, מלאה ונאווה, תפסה את שתי עיניי בשתי דדיה.
"מי זאת המתולתלת הזאת, בני?" שאלתי לאחר שבחנתי לאורך את שמלת המיני הקצרצרה שלבשה ואמדתי את עומק המחשוף שחשפה.
"זאת ניצה..ג'אמילית!" לחש "עובדת איתי בלול ויודעת לאסוף ביצים משהו...למה אתה שואל?"
"סתם" עניתי מבלי יכולת להסיר את מבטי מן החריץ שנתגלה בין שיניה אשר נחשף כשחייכה לעברי לשלום.
ניצה, "מהג'אמילים" בעלת השיער המתולתל, הייתה כל מה שהתאוויתי לו אם וכאשר חשבתי על משהו מן הצד מלבד אביגיל.
לא גבוהה הייתה, אבל מלאה אלוהים, במקומות הנכונים, והיא כמה שנאמר, תפסה את עיניי בשתי ידיה ודדיה.
הבחורה הקרינה שפע והרימה אצלי את קרני.
מאותו רגע והלאה, כיוונתי את כל צעדיי ומעייניי לכיוונה של ניצה ועשיתי זאת בדיצה וברינה.
אביגיל ברגעים הללו נשכחה ממני כמעט לגמרי.
רצה הגורל והתיישבתי ליד ניצה כולי מת לגנוב לה את האפיקומן. גם הגנבתי מבט רעב על זוג רגליה המלאות והחלקות למשעי, אשר נראה בעליל שעברו הכשר רבני לסעודת הסדר, ואחר מיהרתי להתרכז חזרה בהגדה שישראל החל בהקראתה.
בלב מלא אמונה פתחתי את ההגדה, אבל מבנה הפירמידות שפארו את חזיתה של בת ישראל הכשרה, לא נתנו לי מנוח.
ראיתי איך פיתום ורעמסס, הערים המסכנות, כורעות תחת נטל משאן הכבד של הפירמידות שזזו אצל ניצה מצד לצד, כל אימת ששוטר עברי הרים ידו על אחיו.
כמהנדס לעתיד, משהו במבנה הארכיטקטוני שלהם גרם לי לרייר חרוסת על הכרפס.
"הא לחמא עניא!..." שמעתי ברקע את קולו של ישראל "עבדים היינו לפרעה במצרים..."
ניצהל'ה הייתה לי לפרעה ואני רק רציתי להראות לה תוכים במקלט.
"ויבנו בני ישראל ערי מסכנות ופירמידות..." המשיך ישראל בלהט
חסידי להקריא מן ההגדה, אבל אני כבר לא הייתי שם.
בני שישב לצידי בעט לי לפתע ברגל.
"מה אתה רוצה?" סובבתי את ראשי לעברו כועס על ההפרעה.
"אני דואג לך" חייך והושיט לעברי מפית של נייר "קח תנגב את הריר שנוזל לך מהפה".
בני הבין לאן נושבת אצלי הרוח.
"כמו שאתה מסתכל עליה" לחש "היית כּוֹרֵךְ אותה על שולחן עוֹרֵךְ, רוֹחֵץ אותה בכַּרְפַּס, מְנַגְבָה, מוציא את הַּמַגִּיד ומכניס אותו לצָפוּן, וּבְיַחַץ הַּמַצָה, מְבָרֵךְ וּמְהַלֵל עד שֶנִרְצָה..."
בני הכניס את כל סדר פסח למשפט מסכם אחד והחל לצחוק.
גם אני כבר לא השתלטתי על צחוקי.
כל הסובבים לשולחן תקעו בשנינו מבטים נוזפים, כאילו דרכנו להם על הביצים במלח.
"די!" היסתה אותי ניצהל'ה בנזיפה מחויכת שחשפה שוב את הרווח שבין שיניה הקדמיות, אבל כל כולה נשמעה לי מלאת הבטחות כרימון...
קבלתי את מרותה בהכנעה כשאני לא מפסיק להתפלל אל שני לוחות הברית שלה שבלבלו אצלי את כל עשרת הדיברות.
"אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמים ובארץ" שרו כולם את שיר הסיום להגדה של פסח, וכולם שמחו שחזי מצא את האפיקומן מתחת לישבנו של ישראל.
"מעניין איזו מתנה ייתן לו ישראל?" שאלתי בציניות.
"בטח אופניים עם גלגלי עזר" זרק בני ויצא מחדר האוכל.
מיהרתי אחריו ומצאתי לפתע את עצמי, צמוד לניצה שיצאה אף היא מחדר האוכל.
"מה עכשיו?" שאלה "רק תשע עכשיו...אתה הולך לעשות משהו הערב?"
לרגע נעמד לי השעון.
הייתי מופתע מן השאלה, אבל במשנהו התעשתי.
"שום דבר מיוחד ניצה, בא לך לעשות משהו?"
איזה כיף היה לגלגל חזרה את הכדור לפתחה של העלמה, כשכל שנותר לי, היה לראות לאן היא תבעט אותו.
ניצה ידעה להרים בננות מהקרן.
"אתה יודע מה" אמרה לאחר מחשבה קצרה בקול מלחשש "אני הולכת עכשיו לחדר, הוא ריק אין שם אף אחת אז אולי תבוא אליי ונדבר קצת..."
הכדור מפרוות המינק הרכה והנעימה למגע, נבעט אליי חזרה ברכות מלטפת.
ההזמנה הייתה כל כך מבטיחה שלרגע כשלו רגליי רק מן המחשבות שמילאו לי את הראש.
ניגבתי עם כרפס את שאריות החרוסת שדבקו לפי ובדילוגי "אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמיים ובארץ!" מיהרתי לחדרי להתכונן לבאות, לא לפני שעוד שמעתיה אומרת "אני בחדר מספר 10...תבוא עוד שעה לערך, מכיוון שאני רוצה להתקלח קודם ולהחליף בגדים למשהו יותר נוח..."
ניצה אכן הוכיחה חד משמעית, עד כמה ידעה לשלוט בלול ולאסוף ביצים עזובות שהתפזרו להן בשטח, כמוני.
הדבר הראשון שנפלתי עליו בחדר, היה בקבוקון האפטר-שייב שקניתי שנה קודם לכן, ואשר נשמר לאירועים מיוחדים כגון זה שעמד להתרגש עליי.
זילפתי שתי טיפות מהנוזל המבושם על כף ידי, ומרחתי בעדינות על הפנים, כשבני נכנס לחדר והחל להשתעל.
"מה אתה כבר מורח לך על הפנים?" התעניין האחרון בריח המתקתק שדגדג באפו.
"קרם ביצים..." עניתי "מה? אני לא מריח טוב?"
בני לא הפסיק להשתעל.
"לא יודע" אמר "אם אני הייתי צריך להיפגש איתך, הייתי מבטל את הפגישה אבל אני לא ניצה, יא מניאק!"
בני כנראה לא כל כך אהב את המפגש שהלך לקרום עור וגידים ביני לבין ניצה, אבל לא חקרתי לרגשותיו גם כשעזב את חדרי.
נשארתי חסר סבלנות בהמתנה מורטת עצבים, עד שתעבור לה השעה שהוקצבה לי על ידה...וכשהמחוג הגדול השלים את סיבובו, וזאת עוד בטרם נפל לי המחוג הקטן, יצאתי את חדרי ושמתי פעמיי אל חדר מספר 10 שבמגורי הג'אמילים...
'ניצה לבטח ממתינה לי בחדרה חסרת סבלנות לבואי' חלפה בי מחשבה מאתגרת בשעה שצעדתי במלוא המרץ מלא תקוות כרימון בשל שמת להיפטר מחרצניו מלאי העסיס...
עליתי במהירות במדרגות שהוליכו לחדרה, ועצרתי לפני דלת הכניסה לגן העדן שהובטח לי בדמיוני.
נשמתי נשימה עמוקה, ואחר חידדתי את אוזניי בכדי להקשיב ברוב קשב, לצלילי מנגינה רכה ורוגעת שנשמעה מעברה השני של דלת חדרה.
'ניצהל'ה כבר מוכנה' התרונן אצלי הסנה בשעה שנקשתי קלות על הדלת.
כל קול לא נשמע מעבר לדלת.
שוב נקשתי רכות והצמדתי את האוזן השומעת שלי אל חור המנעול.
מלבד מנגינה שקטה לא נשמע שום קול נוסף.
אזרתי עוז ולחצתי על ידית הדלת ופתחתי אותה לאט, לאט.
אור נרות שריצד במשובה על שולחנה של המטרונית, קידם את פניי בקריצות של צללים כמו גם ריח חריף של קטורת שרחף בחלל החדר, אשר לעג לאפטר שייב שלי כחורץ לו לשון.
המטרונית בעלת הציוד ההנדסי הכבד, ישבה על מיטתה בתחתוניה בלבד, רגליה משוכלות כמנהג היושבים במזרח, והיא כולה עטויה צעיף אוורירי בצבע צהוב קרם שעטף את פלג גופה העליון, אשר הסתיר בקושי רב את צמד עופריה שפרכסו במשובה עם כל תנועה קלה שלה.
שתי ידיה היו מונפות לצדדים ועיניה היו עצומות.
רק שערות מסולסלות מתחת לבתי-שחיה, היו חסרות לי לתמונה.
'עושה יוגה' חשבתי לעצמי, חש בהולם לבבי המונחה על ידי דמיוני, על העומד לקרות.
לפני שהספקתי לומר "היי ניצה!" קרבה היוגיסטית את אצבעה לשפתיה בתנועה חיננית כאומרת 'תהיה בשקט!...' והמשיכה בהתכנסותה הפנימית, אל תוך עצמה.
הבטתי בה בערגה כמעט בלתי נשלטת.
והבטתי בה....והמשכתי להביט בה.... רעב ככלב מורעב למוצא פיה.
והבטתי בה...ושוב הבטתי בה, עד שחשתי שכל המנועים שהפעלתי לקראת המפגש איתה, החלו להשתעל ולדמום.
לא מדדתי זמן כמה הבטתי בה, כשלפתע פקחה את עיניה וחייכה אליי.
"אלון" לחשה בקולו של השטן "אתה מתחבר לרוחניות שלי?..."
לו הייתה יוצאת לרגע מן היוגה המחורבנת שלה, הייתה מבחינה עד כמה מוכן הייתי להתחבר אליה בכל דרך שתרצה.
"איזו אווירה רגועה יש בחדר" אמרתי בשביל להתחבר סוף סוף באיזושהי דרך אליה "את עושה יוגה כבר מזמן?..."
רק סטירה הייתה יכולה אותו רגע למחוק מעליי, את החיוך הדבילי שהיה מרוח לי על הפנים, אבל כנראה מבלי לדעת זאת, אמרתי גם את הסיסמה הלא נכונה.
הפירמידות ביחד עם לוחות הברית ממעמד עגל הזהב, ניחתו על ראשי לפני שהספקתי לעבור ממחנה קורח למחנה אהרון.
חרצובות לשונה הותרו עם השאלה הסתמית ששאלתי.
לרגע ראיתי בעיני רוחי את אלפרד הפרד שועט למולי להרגני.
היא החלה להפליג לה בסיפורים על הארי קרישנה האגדי, ואיך גילתה את תורת היוגה, וההתחברות שלה אל האני העצמי שלה.
על תרגילי נשימה ועל מנוחת הנשמה, על ההתחברות אל השמש ואל היקום והמהרישי והחנטרישי!...
ראיתי את אלוהים עוזב את החדר על קצות בהונותיו כשהוא מותיר אותי לבד להתמודד עם המצב החדש שנוצר!!!
החדר התמלא בעשן מילותיה ועלטה כבדה ירדה על ראשי.
ניצה לא נשמה בין משפט למשפט.
משפטים התעופפו להם ללא מטרה, ואני התכווצתי לאיטי על הכסא שעליו התיישבתי קודם לכן, בניסיון כושל לעצור את שיטפון המילים ששטף את תעלות אוזניי למלוא אורכן .
לפתע עצרה ניצה בדיבורה ושאפה אוויר מלוא ריאותיה.
זה היה הסדק לו ייחלתי כבר שעה.
כנגד כל הסיכויים הצלחתי בחטף להשחיל את משפט הבריחה שלי מן המקום, שעמד לי על קצה הלשון מרגע שלניצה השתחררה הלשון.
"ניצה" אמרתי במהירות שמא אחסם בשנית על ידה
"כן" ענתה ברוך חושפת בחיוכה את הרווח שבין שיניה הקדמיות, שמשום מה היה נדמה לי שנסגר.
"אין לך מושג עד כמה נעים לי בחברתך" שיקרתי ובדקתי שאפי לא התארך מעצם השקר "המהרישי שלך הוא המהרישי שלי" זרמתי על כנפי הגנגס הקדוש "אבל אני צריך לקום מוקדם בבוקר לחליבה, כך שאני נאלץ ללכת עכשיו.
מחר בעזרת השם והמהרישי, נמשיך בשיחה מאיפה שהפסקנו..."
הבטתי בה בחשש לבדוק אם דבריי נפלו על אוזן קשובה.
ניצה הפתיעה לטובה.
היא חייכה אליי חיוך אימהי רחום ומלא הבנה, וסימנה לי באצבעה לגשת אליה.
הייתי בטוח שסופי קרב.
ביד רכה אחזה בראשי ונשקה רכות לשפתיי .
"לילה טוב" לחשה "תישן טוב ונתראה מחר, בסדר!"
הנהנתי בראשי להסכמה משותק מפחד שמא תפתח מחדש בהתקפה מילולית נוספת, ועזבתי את החדר בצעד קליל.
איך שנסגרה הדלת מאחוריי, פתחתי בריצה מהירה אל עבר חדרי, כשכל הדרך חזרה לא הפסקתי לקלל את המהרישי הנעלם, וייחלתי למותו המיידי של משבית המסיבות ההודי.
הפירמידות של ניצה נשארו לי כחידה וסוד לא פתורים עד נכון להיום, כשבנוסף הבנתי למה התכוון מחבר ההגדה בהכניסו את המרור לארוחת הסדר...
